תוכן

יז/א. ובהאמור נתרחבנו להבין מאמר אחד מהיותר מתמיהים שבמאמרי חז"ל, דהיינו במה שאמרו (סנהדרין כז, ב; שבועות לט, א) אשר כל ישראל ערבים זה לזה, שלכאורה הוא בלתי מוצדק בתכלית, כי היתכן אם מי שהוא חוטא איזה עבירה ומכעיס את קונו ואין לי שום הכרות ושייכות עמו, יגבה הקב"ה את חובו ממני, ומקרא כתוב (דברים כד, טז) "לא יומתו אבות על בנים וגו'" וכן "איש בחטאו יומתו". ואיך אומרים, אשר אפילו הנכרי לי לגמרי שאיני מכיר לא אותו ולא את מקומו נמצאתי ערב בחטאיו?
והמעט לך זה, קח וראה במסכת קידושין מ' ע"ב, וזה לשונם: "רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה, שנאמר (קהלת ט, יח) 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'". עכ"ל.
והנה עשאוני רבי אלעזר ברבי שמעון ערב גם בשביל העולם כולו, שנמצא לדעתו אשר כל בני העולם ערבים זה לזה, וכל יחיד במעשיו יגרום זכות או חובה לכל העולם כולו, שזהו תמיהה על גבי תמיהה. אולם לפי המתבאר לעיל הרי דבריהם ז"ל מובנים ומוסכמים בתכלית הפשטות, כי הנה הוכחנו לעינים אשר כל פרט ופרט מהתרי"ג המצוות שבתורה סובבים על קוטבה של המצוה האחת של ואהבת לרעך כמוך, ונתבאר, שקוטב זה אינו בגדר של קיום, זולת באומה שלימה שכל חבריה מוכנים לדבר.