תוכן

אנחנו רואים, שבזמן שהאדם בקטנות, מטרם שנתבגר, אזי הוא שואב חיים ותענוג מכל דבר ודבר, שמכל דבר הבא לידו הוא מתרגש ומוציא ממנו בין טוב, היינו שיש לו להחפץ אהבה ותשוקה להשתעשע עמה. או רע, היינו שמפחד מהחפץ ומתרחק ממנו.
ועל שני אלה הוא מתגדל, ומתרחב, ועולה מעלה מעלה, עד שבזמן קטן, בערך שבע עשרה או עשרים שנה, הוא נתגדל ונעשה לאילן גבוה בערך מטר וששים, או מטר שמונים.
ואז בזמן ההוא כשנתבגר, שהשיג כבר בחינת דעת, שיש לו כבר שכל למדוד כל דבר ודבר, אם כדאי לקבלו או לרחקו, אפילו שכדאי לקבלו, ויש לו כבר חשק להדבר, הוא מוכרח להתרחק מהחפץ, מסיבת גורמים חיצונים, שבקטנותו לא היה לו שום שיעבוד חיצון, אלא היה עושה מה שלבו חפץ.
ממילא קשה לו למצוא חיים ותענוג, שלא כל דבר הוא יכול לקרב, אלא להיפך, שרוב דברים הוא מוכרח לרחק, מסיבת שהדעת נותן לו להבין, שאין אלו הדברים הולמים עם אישיותו. אם כן הוא נהיה חסר לחם.
ואז בזמן בגרותו: כבר אין האילן יכול להתפשט לאורך ולרוחב, אלא שהוא מאושר אם הוא יכול להחזיק מעמד ושלא לאבד מה שהיה לו מכבר.
שבזמן קטנותו היה לו הרצון והחשק לכל דבר, היינו שמכל דבר היה מוכן להוציא משם חיים ותענוג, לכן אנו רואים שלקטן יש תמיד חשק לדברים חדשים, וכל דבר מטרם שהשיג הוא עושה כל תחבולות, בין שהוא מבקש ובין שהוא צועק, אך ורק בכדי שיתנו לו את החפץ, אבל תיכף כשהשיג את הדבר, תיכף הוא זורק ורוצה דברים חדשים. מה שאין כן בבגרותו אז הוא מבקר כל תשוקות: אם כדאי לתת יגיעה עליהם ולקבלם, או שכדאי לותר עליהם.
ולאמיתו של דבר, על כל דברים הגשמיים לא כדאי למסור את כוחותיו עליהם. לכן כשמתחיל לתת עליהם דין וחשבון, אזי תיכף אין לו כלי עבודה. לכן אינו ממשיכם. ומאין יקח חיות, שיוכל להתגדל? כי כמו שאילן נצרך למזונות חדשים בכל יום, ובלי זה הוא מתיבש ומת, כמו כן האדם מוכרח לקבל מזונות גשמיים, בכדי למלאות את גשמיותו. וכמו כן הוא צריך למלאות את רוחניותו.
ונמצא לפי זה, שכל כמה שהדעת שלו נתגדל, הוא נצרך לרוחניות היותר גדולה. אזי יוסיף מכאוב, משום שקשה לו להשיג תמיד מזונות כל כך יקרים, כמו מזונות רוחניים. יען שאפילו כשבא לו איזה דבר שכלי, והוא חושב שבדבר זה הוא ישתעשע, ותיכף כשהתחיל לבדוק בשכלו, אזי לא תמיד הוא מצליח להכניס בתוך הדעת את כל מה שראה ושמע, משום שיש לו כבר כח הביקורת.
ועד כמה שהביקורת נתגדלה אצלו, הוא מתענה יותר, משום שנעשה משועבד לשכלו, זאת אומרת שאי אפשר לו לקבל שום דבר מטרם שהשכל יאשר לו, שמבלי הסכמתו אסור לו לעשות שום דבר. נמצא, כפי שהשכל מתגדל, הביקורת מתגדלת. אם כן יוסף דעת יוסף מכאוב! כי אז קשה לו להשיג מזונות כי יש לאדם הסכם הדדי עם השכל, שאסור לו לעשות שום דבר מבלי הסכמתו. ובזמן שהאדם עובר על הסכם הזה אזי תכף הדעת מחסל את שותפותו עם האדם ומסתלק והולך לו.
ואפשר שזה רמזו חז"ל, לית עתיר מחזירה, ולית עניא מכלבא. היינו שבקטנות שהוא חוזר תמיד על מעשיו, שאין לו שום ביקורת, זאת אומרת שאע"פ שכבר החליט בדעתו, שאין לעשות מעשים כאלה, ומכל מקום הוא חוזר לאיסורו. הוא עשיר תמיד, היינו שמזונות פחותים אפשר תמיד למצוא בשוק המכירה.
מה שאין כן כלבא, שיש לאדם כלב, שיש לו כבר תשומת לב לחשוב על כל דבר, כמו שאמרו חז"ל, צדיקים לבם מסורים בידיהם, היינו שיש להם לב, כמו שכתוב, ואת כל חכם לב וכו', שאז לא מכל דבר הוא יכול לשאוב תענוג ושפע, אלא כל דבר צריך להיות מחושב מקודם, ואז הוא מחליט. ואפשר שעל זה רמזו, כי לא לחכמים לחם, היינו שהם עניים, משום שלא מכל דבר הם יכולים לקבל תענוג, שיש להם הגבלה על כל הדברים שמוכרחים לעבור תחת שבט הביקורת.