תוכן

יד. והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הפרש בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בהדבר, הכרח הוא שכל פעולה לזולתו הן להשי"ת והן לבני אדם מורגש אצלו כמו ריקנית לבלי מושג, אולם ע"י יגיעה גדולה נמצא עולה ומתרומם לאט לאט לטבע שני, כנ"ל. ואז תיכף זוכה למטרה הסופית, שהיא הדביקות בו ית' כמבואר.
וכיון שכן הוא, הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחברו, הוא היותר מסוגל בשביל האדם להביאו למטרה הנרצה, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום ית' הוא קבוע ומסויים ואין לה תובעים, והאדם מתרגל בו בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע. מה שאין כן המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסויים, והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה.