((שנת תרע"ט)
אמרו,
'כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט ואין בפרט אלא מאי שבכלל' (עירובין כח, א).
פירוש, יש אור וכלי, ובחינת אור אינו מקבל שום שינוי, לא שינוי בעצמותו ולא בשמו,
גם אינו בגדר המספר כלל, אבל ברצון המאציל ברוך הוא וברוך שמו הוא דבר שבמדה,
דהיינו שסדרו לבא בכלים בסוד 'במדה שאדם מודד מודדין לו' (סוטה ח, ב) ובסוד אימא
שמודדת קומת ז"א[1].
ובחינת כלים הוא דבר מחודש לקבל דוקא על ידו, בסוד 'ויסתר משה פניו' (שמות ג, ו)
בשכר זה זכה ל'פנים בפנים אדבר בו' (ע"פ במדבר יב, ח)[2],
ולכן בחינת כלי הוא דבר שיש לו תוך ובית קיבול לקבל מה שנותנין בו, ומעלתו ושפלותו
- לפי מה שנמצא בתוך שלו בסוד 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' (אבות ד, כ), ולכן
כל הכלים שיש להם תוך מוכשרים לקבל טומאה בעולם הזה (משניות כלים כז, א), והבן.
ואיהו כלי ואיהי כלה[3], כי זה
הגורם ל'משוש חתן על כלה'[4]
(ישעיה סב, ה).
וזה
החילוק מאהבת האח לאחותו שהוא בבחינת קודם ונמשך, כי הטבע (אולי צ"ל הוטבע) בסוד
אב ותולדה, כי מציאותם כמו בחיוב - בגלל כן אהבתם כמו בחיוב, ולכן לא נמשך שמחה
וחדוה גדולה באהבה זו. אבל החתן שלא הכיר בכלה החביבה לו מקודם, גם אינו מחויב
באהבתה, כי בבחירה ביופיה, שעל כן אהבה שלהם מוליד ששון ושמחה, והבן. וזה סוד שאיהו
כלי ואיהי כלה החביבה, שהיא סגולה להמשכת אור העצמות.
ובאמת
שורש דבר זה גבוה ונעלם, דהיינו שיש בחינת שלימות, היא סוד העצמות שסודו אין סוף
ואין תכלית, פירוש, שלא ניתן השגה בעצם המאציל ולא ברצון התכליתי של המאציל לא
בעולם הזה ולא בעולם הבא בסוד ג' קדושות עד לעלם ולעלמי עלמיא[5],
כי כן באמת אין הדעת סובל גילוי זה, כי מהו ענין יש מהבורא לנבראים?! וענין גילוי
זה, דהיינו גילוי קדושתו לראות בעליל, שאינו בא מהשגה, דהיינו ב' הפכים הגדולים
כשבאים בנושא אחד ממש בבהירות, לא נמצא בעולם הזה אלא בגמר התיקון, ואז 'עין בעין
יראו בשוב ה' ציון' (ישעיה נב, ח), דהיינו הויה וציון הוא אחד ממש[6],
ואז יהיה גילוי זה גדול מאוד ובתמידות דלא פסיק.
וזה
סוד 'בתחילה ברא הקב"ה את העולם במדת הדין'[7],
דהיינו שכן הדין נותן באמת שלא להעלות אפילו על הדעת להשגה זו. אבל 'ראה שאין
העולם מתקיים' דהיינו בסוד הבחירה של עולם הזה, 'שיתף עמו מדת הרחמים' בסוד 'עולם
חסד יבנה' (תהלים פט, ג), פירוש, שרצה הקב"ה והאציל העולמות בסוד הוי'
המתגלית בקודם ונמשך (-סיבה ומסובב), דהיינו שנראה לעין שהנמשך כמו מחויב מהתולדה[8].
ובחינה ב' יש בה, שלא יבא מהקודם נמשך אחר לעולם, רק אותו שנטבע בה בסוד 'ויוליד
בדמותו בצלמו' (בראשית ה, ג), וכל תולדה שוה למולידה וגם כמו מחויבת המשכתה מאביה
הקודם לה, והבן.
וזה
סוד שם בן ד'[9], שבדרך הד'
אותיות אלו מתקרב הכלל ומתגלה אל הפרט[10].
וזה סוד 'באוריתא ברא קב"ה עלמא' (זוהר תרומה אות תרלה), ו'כל התורה שמותיו
של הקב"ה'[11] (זוהר אמור
אות קפח), שלהעוסק בתורה מתגלה אליו הקב"ה בסוד הנבואה ורוח הקודש וזהו גם כן
כמו קודם ונמשך, שכך הוא הטבע, ש'המאור שבה מחזירו למוטב' (ירושלמי חגיגה א, ד)
וזוכה לגילוי שכינה.
אמנם
ענין זה אינו ממציאות עצמותו של המאציל, כי אדרבה שהוא מופשט מכל בחינת גילוי, ולא
די שאינה נותנתו גילוי, אלא אדרבה, שוללת כל זולתה, פירוש, בחינת אפשרות המשכה
ממנה, וזה יורה אחדותו הפשוט בהשפעת השלילה.
אלא
הוא בחינה מחודשה שרצה בזה להיות מתגלה בעולם בסוד הויה, דהיינו קודם ונמשך
כנ"ל, וזה סוד עתיק וא"א[12].
ומכל מקום בחינת עתיק הגם שלא יבא בגילוי, עכ"ז הוא בתוך כל עלמין וספירהן
(-עולמות וספירות) וסובב כל עלמין, דהיינו מתלוה בהעלם גדול לפני כל גילוי ובתוך
הגילוי ולאחר זמן הגילוי.
[המשך
המאמר קשה להבנה]
[1]עי'
בתע"ס בריש חלק יב.
[2]ברכות ז,
א: "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן... בשכר 'ויסתר משה פניו' (שמות ג,
ו) זכה לקלסתר פנים".
[3]עי'
במאמרי הסולם ב' מאמר קכח אות ט' שחתן וכלה עניינם משפיע ומקבל, וכמ"ש כאן
שכלי וכלה עניינם אחד. ועי' טעם נוסף בספר אור הבהיר ערך כלי.
[4]ששון
עניינו זיווג. ועי"ש במפרשים שחתן וכלה השמחה ביניהם גדולה כי אז הם בחידושם,
וכמו שמפרש רבינו להלן.
[5]ישעיה ו,
ג: "וקרא זה אל זה ואמר, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו",
ובתרגום: "ומקבלין דין מן דין, ואמרין קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה,
קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ועלמי עלמיא, ה' צבאות מליא כל ארעא זיו
יקריה".
[6]עי' מאמר
סו: "פירוש, שאין כאן כלל ציה ושממה, והציה בעצמה, היא סבת מסבב הסבות, ואין
כאן רע, אלא אדרבה מלא טובה וברכת ה'", וכן במאמרים נוספים מבאר ש'ציון' הוא
מלשון יציאה, וזהו שאמר כאן "ב' הפכים הגדולים כשבאים בנושא אחד".
[7]זוהר
וישב אות כה; בראשית רבה יב, טו. רבינו מפרש מאמר זה בכמה מקומות, וכאן משמע שמבאר
שבתחילה העולם נברא במידת הדין שאי אפשר להשיגו, ושיתף עימו מידת הרחמים – שבדרך
סיבה ומסובב אפשר להשיג למפרע.
[8]
להבנת
דבריו, עי' ב"דעת תבונות" להרמח"ל אות מ: "אמת הוא ודאי
שהקב"ה היה יכול לברוא עולמו בדרך כל יכלתו בלא שנוכל להבין במעשיו לא נמשך
ולא קודם, לא סיבה ולא מסובב; ואם היה בוראו כך - היה סותם פיהם של כל הבריות שלא
יפצו פה כלל על כל מעשיו, כי לא היה אפשר לנו להבין דרכו כלל ועיקר, כי דרך כל
יכלתו אינו נתפס משכלנו, ואינו מובן מן האדם אשר דעתו מוגבלת בחוקותיה הפרטיים.
אבל מפני שרצה הרצון העליון שיוכלו בני אדם להבין קצת מדרכיו ופעולותיו, ואדרבה,
רצה שיהיו משתדלים על זה ורודפים אחרי זה מאד, על כן בחר להיות פועל אדרבה בדרך
בני האדם, פירוש: בסדר מושג ומובן".
[9]שם הויה.
ועי' בהקדמה שניה לפי חכם שמבאר ענין זה שכל העולמות כלולים בשם זה.
[10]גילוי
הכלל להפרט – השגחה פרטית שהכלל והפרט שוים הם.
[11]עי'
הקדמה ראשונה לספר פי חכם אות ד', שהכוונה שע"י התורה משיגים להשי"ת.
[12]עי'
תע"ס חלק ג' פרק ז' שמבאר שעתיק הוא בחינת תוהו שאין בו השגה לנאצל,
וא"א נקרא בוהו, כי בו יש "התחלת הגילוי ושרש לגילוי".