תוכן

ח"י תמוז אפר"ת

תכלית השלימות – ידיעת ה'

תכלית השלימות המובטחת לכל באי עולם היא כח 'המדע'[1]. אשר לפני התיקון כל בני עולם מסולקים הימנו לגמרי, כמו הדומם שמסולק מכח החיוני וההרגשה בו ובזולת, ולעתיד יבואו כל בני העולם לכח ה'מדע', שזהו כמו חיות חדש ובריאה חדשה המתמצה מכל הרפתקאות העוברות על האנשים. וזהו שכתוב (ע"פ ישעיה יא, ט) 'ומלאה כל הארץ דעה את ה'', וזה סוד (ע"פ ישעיה נב, ח) 'ונראהו עין בעין בשובו אל נוהו'.

וטרם גמר הכללי, אפילו יחידי סגולה לא זכו לאותה בחינת ה"מדע" המובטחה, והגם שמוטבע בהם שיעור גדול, אבל לבחינת המדע אין שיעור, כי דומה שיעורה לכח החיוני, שאנו רואים שיעור מיוחד בכל בריה ובריה, שהאחת יש לה חיות יותר מחברתה. כמו כן המדע הוא כלל כח רוחני, והוא ממש חיות המיוחד לרוחניים, כמו חיי הרגש של גשמיים, אשר כל שנמצא בו חיות גדול הוא מרגיש את עצמו בשיעור גדול, ושיש בו חיות קטן מרגיש את עצמו בשיעור קטן. בערך הזה ממש נערך כח החיוני ברוחניים, שכל רוחני שחדרי ידיעתו שלימים, הוא יודע בעצמו הויתו בשיעור גדול, ואשר יש לו עוד דבר מה למלאות חדרי ידיעתו, אינו יודע כל כך ... בתוקף שלמותו כרעהו...

וב' השגות מובטח לעתיד: א' השגות המשגיח, ב' השגת ההשגחה. ועל זה צריכים ב' זמנים, כי השגת המשגיח מכסה ברוב היקר וההדר את כל, עד שלא נשאר מקום להשיג שום דבר עוד, וזה עניין החרוז 'בלט עשתה דרכה באסיף בתקופת השנה, ובכל פינותיה היא פונה להשלמת ראשית אונה', ודו"ק ותבין, שבהשגת ההשגחה בפרטיות בכל אופן שתהיה, מושג גם כן המשגיח, דהיינו, בפעולה עצמה יש כח הפועל[2].

אבל זה פלא נטבע בכל משיג, שבמשיגו את הפעולה - נראית ומושגת כמו מקרה, הגם שטרם שמשיגה היא מן הנמנע לגמרי. דרך משל, העני שבכל התאמצותו אין לו על חיי שעה, ונופל ביאוש על חייו, ומתפלל בצרת נפשו לה' בכל לבבו, ומכל מקום בשעה שפותח לו הקב"ה פתח תקוה להשגת סעודתו, תיכף מרגישהּ כמו מקרה טבעית, ואפילו אם לא היה מתפלל היה משיג את סעודתו. וכשתדקדק תבין, שבפעולה עצמה נמצא באמת כח זה המעלים השגחתו ונותן צורה מקרית, ואין לך אדם שלא ירגיש בחייו ישועות כאלו, ומכל מקום, מערב אותם בין המקרים ומפרידם משורשם.

ואם תמצא אדם שמייחד אותם לשרשם, תדע שאותו אדם כבר עלתה בידו להרגיש את כל דרכי הטבע למדריכם. לכן באותם היוצאים מהכלל נטבע בהם כח ידיעה ביותר בעדו, שמן הפרט מתחזק על הכלל[3], אבל בשום אופן לא נמצא בהם לחדש במקבל השגת ההשגחה[4].

ב' בחינות בהשגה

ובזה תבין שהשגה הא' מחוייבת לבא קודם ידיעה הב', כי בידיעה א' מתיחד כל דרכי הטבע למטביעם, שאחר כך יש מקום רחב לידיעה ב', שהוא השגת השגחה פרטית, דהיינו, לראות את הדרכים היוצאות מכלל המקרים, ולהרגיש בהם תוקף ההשגחה, שאחר כך באים ממנו לידון על הכלל כולו, ולדמותו ביחוד ההשגחה אל הפרט במכוון ממש.

י"ט תמוז

ואבינך במשל, כמו חכם אומן שעשה מכונה נפלאה ויסד בה גלגלים מרובים בסדרים נפלאים, וכל כוונתו היתה כדי שהמסתכל בה ידע מתוכה את חכמת הפועל, וממילא יבין גם כן מי הוא הפועל, ודו"ק.

והנה האדם המסתכל בנתוחי המכונה, בהשקפה ראשונה ישפוט שנמצא בה גלגלים הרבה מיותרים ובלתי מחוברים, דהיינו, שנפלו אל המכונה במקרה, בלי יועיל ובלי יזיק, ולכן נותן דעתו רק למעט הגלגלים שנראים בהשקפה ראשונה שהמה העיקרים אל המכונה. ובדרך זה, מובן מאליו שהאיש הזה לעולם לא יבין את אמיתיות חכמת המכונה, מחמת שלא יראה כל מערכת הגלגלים, ויפול בשגיאות רבות. לכן אותו האיש ישחוק אל חכמת המכונה וסידורה, ואומר שלולא הוא היה פועלה, היה נותן בה סדרים יפים הימנה, כי רואה סדריה מקולקלים.

וצא ולמד, שכל בעל שכל לא יפעול דבר לבטלה, דהיינו בלי תכלית, אלא חסר דעה הוא יכול לפעול פעולה לבטלה ואחר כך הוא משליכה הימנו, כי אין לו סיבה להיות מושגח הימנו, מחמת שאין לו תכלית עליה, ועל מה תהיה מושגחת. ואם הוא שוטה גדול, מצוייר גם כן אצלו שישגיח ג"כ על הפעולה, אף על פי שהיא בלי תכלית.

והנה כשתסתכל על מכונת הטבע, אם תדין על אותו המכונה וגלגליה המרובים, שהם בלי ... ... ... השגחה, אם כן כל אותה הפעולה ...

טיב הפעולה מחייב שהיא בעלת תכלית וכל חלקיה נחוצים

כי זה כלל גדול, שמהפעולה ניכרת צורת הפועל, וכיון שכל המשועבד לדרכי השכל לא ייחס כל פעולה בלי תכלית אל פועל חכם, אלא לפועל שוטה, ממילא טיב הפעולה עצמה צריכה גם כן להיות בלי חכמה, כי פועל שוטה לא בדעת יעשה. ולהיפך, אם בעל שכל יראה איזה פעולה ומשיג בה חכמה נפלאה, ממילא יבין שנמצא בה איזה תכלית, כי מהפעולה ניכר שפועלה חכם, וכיון שחכם הוא, על כרחך לא פעל פעולה בלי תכלית, כי זה תלוי בזה.

לכן כל המסתכל על מכונת הטבע, ורואה עמקות נפלא המונח בה, לא יסופק בעמקות שכל הפועל אותה, אם כן אפילו בהשקפה ראשונה נראית כבעלת תכלית.

אבל נמצא בה גלגלים מרובות, ששום בר דעת לא יכול למצוא להם איזה צורך, ונראים כמקרים מאליו שנפלו למכונה הזאת בלי משים, ולא עוד, אלא שנמצא גלגלים שנראה מתוכם הרבה שטות, אשר מוכרח מתוכם שהם בלי פועל כלל, מחמת שלא יצוייר כלל שוטה כזה שיוכל להמציא שטותים כאלו.

וזה הרשת שיפלו בה השופטים כולם, מחמת שרואים ופוסקים שחלק מסדרי המכונה נחשבים מראש ומושגחים מפועלם, וחלק מהם נפלו בכאן שלא בכוונה. וכיון שאין בכוחם להסתכל על כל המעשה, יצא להם בלבול תמיד ודברי שטות, ופוסחים על ב' הסעיפים, פעמים ישתוה להם שכל הגלגלים אינם בדעת וחשבון, ופעמים ישתוה להם בהכרה פשוטה שמקצתם נפעלים בהשגחה ובדעת, ומגששים כעוורים קיר.

וחוץ מאלו שמקריותם שטוחה על פניהם, הטביע הבורא בדרכי השכל, שאפילו הגלגלים והמעשים היוצאים מהכלל וניכר על פניהם ההשגחה בטוב, מכל מקום, כיון שהאדם מורגל בהם, מקבלים גם כן צורת מקרה.

אבל האמת היא, אשר כל הגלגלים והמעשים שבמכונה הנפלאה הזאת, כולם בדעת ובחשבון, איש מהם לא נעדר, וכלום נפלה למכונה הזאת בלי משים, 'ואין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מלאך מלמעלה' (זוהר חדש בראשית אות קצו). וכל בריה דקה מן הדקה וכל מעשה קלה מן הקלה, הוא גלגל ואופן מחובר אל כל אופני המכונה הגדולה אשר בלעדה לא היתה המכונה פועלת כל שהושם עליה לפעול.

משיגי הייחוד לא מבחינים בין פעולה קטנה לגדולה

ומה שהקשו המתפלספים, כי איך אפשר אשר בעמוד הגמל וישתין על חור מלא נמלים ויטביעם במי רגליו יהיה דבר זה מושגח מהבורא שהנהיג את הגמל אל הנמלים להרגם בשטף מים. באמת לא הבינו החוקרים אלו כלל מעוצם יחודו, אשר על כן חרפה להם לומר, שהבורא ית' ברוב תפארתו ישגיח על פעולת שתן הגמל, ובריות נבזים כנמלה.

אבל כל משיגי היחוד לא יבינו כלל חילוק בין בריה קטנה או גדולה, או מעשה נמבזה (-מבוזה) כטנופת והשתנה, בין מעשה חשוב כבנין בתים וחיבור ספרי השכלה. כי בערוך את הדברים האלו כלפי פועלם, הכל שוה לפניו. והטנופת לא יטנפוהו, גם לא יסריחו את מעונו, וההשכלה לא יגדלהו, כי הכל מעשה ידיו, וכל פועל משתוה אצלו כל מעשיו הקטנים עם הגדולים כמורגש.

ואני אומר שאין בושה כלל להבורא ית' להנהיג את האדם לבית הכסא לעשות צרכיו, וגם להמצא בעת מעשה בסמוך לו, כי אליו (-לגביו) אין במעשה הזה שום שפלות או סרחון, כי מעשה ידיו ותחבולותיו המה, הוא פשוט ומופשט מכל דרכי החומר ...

הטעם שלית מחשבה תפיסא ביה

בא ולמד חכמה האמיתית סיבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית' 'לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל' (זוהר חדש יתרו אות קפה; הקדמת תיקוני זוהר יז, א). והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצוני לומר, לא כמו שמורגש באדם שהוא ממשיכם מאיזה מקום או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר ראש לכל השקרים, אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והיא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו כפי מדתה. כמו ששולח מטר על פני האדמה והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם אינו מסוגל להרגיש בשום אופן מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו.

ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו לשלוח אלינו מחשבה כזאת שתהיה מוכנת להשגתו. אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד 'לבלתי ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד).

חפץ הנטוע שבנברא ומזל הממלא אותו

והנה עצם הבורא ניתן לנו ללימוד מכל עצם בריה פרטית, אשר כל חפץ נטוע שבה אינו יוצא משורש זולתה אליה, אלא שורשה בעצמה ולעצמה, שמשורש זה יוצאת ומתפשטת. וכל אתערותא דלתתא, היא בחינת 'חפץ נטוע' המוטבע באותה בריה, שטבעה כטבע בוראה, להמשיך טוב לעצמה, אשר חפצים האלו מוטבעים על כל הבריאה כולה, על הדומם, הצומח, החי והמדבר, כל אחד לפי דרגא דיליה.

והמשפיע והממלא כל החפצים הנטועים ברוב הבריות, נקרא במשלי חכמים 'מזל', דהיינו, שיש תנאי לבורא עם הבריות שלו למלא את החפצים הנטועים בהם לכל אחד ואחד. אלא חילוק יש בשיעור החפץ שדרוש מהם: לחלק אחד, לא נדרש חפץ חזק, ואפילו בהתעורר מהם חפץ קל, מיד ממלא להם. ולחלק מהם לא יתמלא חפצם, זולת בהתעוררות חזקה.

וזה שאמרו (אדרא רבה אות קמט) 'הכל תלוי במזל'. אפילו הצמחים, יש מהם שניזונים בנקל ויש מהם שניזונים בקושי, וכן הרמשים ובעלי החי וכן המדבר, כמורגש, אלא דרכי הקיום ומילוא חפצם נערך להם בסדר אחר מכל בריות העולם, כי להם מתמלא חפצם על פי שליחת מחשבות לבד, דרך משל, העני העומד על שערי מות באין תקוה להשגת דבר מאכל, הבורא שולח לעשיר ונדיב לחשוב במעשים טובים ולזכור את עניי עירו, ופתאום עולה לפניו זכרון אותו העני ושולח לו משרתו להיוודע אם יש לו מה לאכול ולתת לו חלת לחם אחת.

מכל מקום, כל מחשבה שתפול לאדם, היא רק מחשבה טובה, ומעולם לא נפלה מן השמים מחשבה רעה. והטעם פשוט, כי מי ממשיך אותה המחשבה לרשותו, על כרחך הוא חפץ הנטוע שבבריה, וטבע חפץ הנטוע לדרוש תמיד טובה מרווחת לעצמו, אם כן לא תמשוך לעולם מחשבה שתהיה ממין זר לו. לכן נגדיר כל מחשבה הנופלת משמים בשם 'מילוא רצון', דהיינו, שממלאת רצון הממשיכהּ.

אלא צריך להשכיל על זה מאוד, אשר כמו שהמקבל לא יקבל מחשבה אלא על פי חפץ נטוע לטובתו, כמו כן גם הנותן לא ישלח לארץ שום מחשבה, אלא על פי חפצו לטובתו, וזה פשוט. ודו"ק.

בזה מובן, אשר הגם שצורות המחשבות מתגשמות ומרובות מאד אצל המקבלם, מכל מקום לגבי הנותן אינם מרובות כלל, שהוא רואה אותם בצורה אחת ומיוחדת, שהיא מילוא רצון, ... וזה לך בין המחשבה ובין החפץ, אלא שהחפץ אינו בא ... תמיד כטעם ההוה, מה שאין כן המחשבה, היא הבאה בזמן ... שאינה נרגשת כלל, כי אדם חושב שיחשוק איזה דבר נמצא ... הזמן, ושמחשק הוא צורת מחשבה ובשעה שמתאוה וחושק ... מכל מחשבותיו ומתפעל בחוש ... ...

הייחודיות שיש במחשבה ביחס לכל חפץ נטוע

לכן כל חפץ נטוע מיוחד לבריה מיוחדת, ושום בריה אחרת לא תקבל משהו מחפץ נטוע של חברתה, ואינה מתפעלת כלל. מה שאין כן המחשבה, יוכל אדם אחד לקבל מחשבת חברו ולהנות ממנה, ממש כמו שנהנה חברו.

ולכן כל הבריות שאינם מחשבים (-חושבים), אינם גם כן במציאות הזמן, ר"ל, שאין יודעים כלל מגדר הזמן, ומרגישים רק הוה, ואפילו העוברות משיגים בדמיונם להוה ונצחיות. חוץ ממין האדם בעל מחשבה, שמרגיש טעם הזמן, ובונה על ידו כל דרכיו במדה ובמשורה[5]. גם יכול האדם לקבל מחשבת חבירו, דהיינו, אותה המחשבה שהמשיך חבירו על פי חפץ נטוע שלו. ולכן חושב האיכר אותן המחשבות וציורים שראוי לשרים ומלכים, וכן ההמוני יחשוב המחשבות הראוים לחכמים.

וחוץ מזה יש עוד טעם, שכיון שטבע המחשבה להתמלאות בזמן, וטבע האדם להיות מסוגל על ידי עבודתו להגיע לכל המדרגות שבעולם, לכן אפילו בשעה שאינו ראוי לאותה דרגא, מכל מקום כיון שמסוגל לה, הוא ביכולת תיכף לחשוב מחשבות ממנה.

ולכן מצויר 'נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן' בפשיטות (חגיגה טו, א), כי אותם מחשבות הטובות המשיך ראובן על פי חפץ נטוע שבו, אבל ביני לבינה (-ביני וביני) המשיך עוד מחשבות זרות על פי חפץ נטוע שבו ולא הספיק לגלות את הראשונים, ובא חברו שעל פי חפץ נטוע שלו לא מסוגל להמשיך אותם מחשבות טובות, אבל מוחו מסוגל לראות ולשאוב את המחשבות של ראובן למוחו, והוא מוציאם לכלל מעשה. נמצא שראובן חרש ושמעון אוכל הפירות.

כח התנועה שבעולם הוא מחשבה והיא מושפעת מהבורא

וכמו כן מורגש, שבהיות האדם ממשיך לתוכו מחשבות ההמונים, מחויב גם כן לחשוב יתר המחשבות ששייכים להמונים, ובחושבו שלדול"ד (-שלית דין ולית דיין) יחשוב במחשבות ניאוף, כי אצל דמיון ההמון באים תמיד שני מחשבות אלו קשורים זה בזה. אפילו שהחכם רחוק ממחשבה ב', מכל מקום, כיון שאינו רחוק ממחשבה הא', והא' מושך הב'.

לכן החכמים כשרוצים לזכות לחכמה, המה באים ביערות וכדומה, שאין שמה המונים, ואז דעתם זכה. ויש שהוסיפו שלא להנות אפילו מהמוכרח, שבהיותו מחשב בתאוות המאכלים בסדר ההמון, תיכף נמשך בלי משים גם כן יתר מחשבות ההמון הקשורים במחשבת תאוות האכילה, לכן מתרחקים מכל תענוג, אז באמת מוחם מתבודד לעצמם מכל אנשי העולם שדבוקים רק בתענוג ולא יחשבו כלל מה שיוצא מגדר התענוג והערב. ורק אלו שמתנהגים כך, זוכים בקלות גדול לנקיות הדעת וההשגה, כבדוק ומנוסה.

וזהו המליצה 'תכלית הידיעה אשר לא נדע'[6]. פירוש, אשר עם כל רוחבן ותפארתן של כל הידיעות שהכין הבורא למשיגיו, אינם נשלמים, זולת הידיעה הנכבדה שמצויר 'בלא נדע', דהיינו, שגם 'הלא נדע' מושפע ישר הימנו שוה בשוה, כמו ידיעות הברורות.

היוצא מזה, אשר כח התנועה שבעולם הוא בחינת מחשבות, והם מושפעים ישר מהבורא ית'.

אבל צריך לידע ש'לא מחשבותי מחשבותיכם' (ישעיה נה, ח). דהיינו, שצורת מחשבה המתראה במח הדמיון שלו, לא היה כלל אותה הצורה אצל הבורא, כי הוא פשוט מכל דמיון, ולכן נקראת בלשון נקבה, להראות כי צורתה תמיד דבוקה בהמקבל[7], כי בנותן אין שום צורה.

צורת המחשבה הרוחנית

... בעל היכולת מראה לנאמניו את צורת מחשבתו, גם כן ... בתכלית הרוחניות והדקות שאפשר לילוד אשה להשיג, שהמשיגה יודע כל מחשבה ומחשבה שבאה לעולם, איך היה במקור, ר"ל (-רצוני לומר) טרם שהגיע למקבל.

ויש לה תנאים: א' מופשט מצורת הזמן, דהיינו, שזה מורגש שמעולם לא יופיע שום מחשבה לאדם שלא תגע בג' חלקי הזמן: או בעבר או בהוה או בעתיד, אבל צורה זו מתגלגלת כמו ברק על אותם ג' החלקים, ולא יגע בשום חלק (והעתידות פועל כמו הוה ממש, והעבר פועל כמו הוה), אשר שם מחשבה כזו כשבאה בכלי זמן, נקראת נצחיות.

ב' שבסקירה אחת יהיה מוכלל כל השבחים המצויירים בכל העולם כולו, דהיינו, שמתפשטת לכל מיני בחינות של הרצונות המשובחים בכל עולם, ובעצמה לא יהיה נאחז בשום פרט מהם. דהיינו, צורה כללית כזו שרק בהתפשטותה מופיעה על כל מיני הפרטים, וכשתסתכל עליה עצמה ותרצה ליחדה רק על פרט, אי אפשר כלל, כי הרוחני כולל הגשמיים, אבל הגשמי לא ימצא בו בשום צורה.

ג' טעם אמת לאמיתו, באופן שבשום צד לא תמצא בה בחינה כוזבת אפילו על רגע אחד, ומה שתעבור עליה מן הזמן, לא יפעל אלא כלפי המקבל אם מתחבר אליה בשלימות או בחלק ממנה, אבל לא תצטייר אפילו למקבל באיזה תמונה ושיעור קטן אפילו מן השוא או שקר לשעתו.

ד' אין לה שום יחוס עם זולתה, וטעמה כטעם הרגשת החי בחיותו, והשכליים מרגישים הויות שכלם, דהיינו, שלא ישאר אחריה מקום לעיון, כמו שהחי לא יעלה על דעתו לחקור אם הוא נמצא, כי מציאותו דבוק בחייו, ודא ודא אחת הוא, כי ברוחני החכמה והחיים אחודים, ואינם מורכבים כהגשמיים שיש לו חיות לבדה ושכל בחיות לבד, כי בסוד היחוד המדע הוא החיים וחיים הוא המדע, ו'גשמי חי' מרגיש את מציאת גשמיותו, ו'רוחני מדעי' יודע בשלימות מדעו, והיא מציאותו העצמית, דהיינו חייו, ודו"ק מאד[8].

ה' אין לה טעם כשהשכלות אלא כמפורסמות בכל התנאים[9].