תוכן

סוד הספירות הוא סוד אצילות, וגדרם הוא חלק שנתן האין סוף ואין תכלית שדרך בו ישיגו אותם, ומחֵלֶק מכירים הכל[1].

פירוש, שהספירות הם אלקיות, ולאלקיות אין גדר מקום, כי הגשמיים לא יפסיקו את הרוחניים, ו'כל הקירות לא יחלקוהו' (שיר היחוד ליום שלישי), על כן אינך צריך לרומם העולם האצילות למעלה מכיפת הרקיע, כי הוא נמצא עמך תחת גג ביתך ובלבך כמו למעלה מכל הגלגלים, כמובן, ופשוט הוא, אלא המה בחינת אלקיות מה שניתן להשגת הנבראים.

דרך משל מהכרת האדם, כי 'לפי שכלו יהולל איש' (משלי יב, ח) והוא עיקר האדם, ואיברי גופו כמו לבוש לו. והכרת רוחניותו שהיא העיקר, המה כמו הדמיון והזכירה והרגשים שלו. והכרת גשמיותו שזה רק לבושו, הוא האיברים ידים ורגלים חוטמו עיניו וכו'.

וכשאדם אחד נתפס בחוּשֶׁךָ, שאתה מכיר אותו, הוא בא במוחך בחוטמו ועיניו וידים ורגלים שלו, אבל לא עליהם הכרתך באמת פונה, כי כל הגשמיים שוים, אלא הכרתך פונה על שכלו ומזג דעתו והנהגתו, שכל זה הוא ענינים רוחניים, ומכל מקום באים בחוּשֶׁךָ כגשמיים, דהיינו, בהתמדת הבטתך על הילוך והנהגת איבריו, אתה מכיר על ידם דעתו ונשמתו שרק זה העיקר בהכרה, וזהו מחמת שכח הפועל בנפעל. והגם שעל ידי אבריו הגשמיים הכל נעשה, מכל מקום ידוע שאין להם שום כח בפני עצמם, אלא שֵׂכֶל אדם ונשמתו פועל בהם, והמה רק נפעלים הימנו. לכן בהבטתך על מנהג הנפעלים, תכיר מעלת וחשיבות כח הפועל לגמרי, כפי ההתמדה עמו.

לפי זה תבין, שהאיש אלקי שנתברר לו סוד השגחה פרטית לאמיתה, נמצא שהוא מכיר רבונו לאמיתו כמו איש את רעהו, דהיינו, שרואה בכל נמצאים שבעולם הזה ובכל מקריהם, שהמה לבורא כמו גוף לנשמה. כי לולא שפעו התמידי עליהם, הרי הכל חרב כרגע, כמו ביציאת נשמה מן הגוף שתיכף הוא חלל חרב. על כן די לו שמסתכל על מקרי העולם, והוא רואה באלקיות ממש, כי כח הפועל בנפעל.

ומכל מקום הכרה זו אינה מצויה לכל, זולת למקיימי התורה ותנאיה.

וזה סוד קו ונקודה[2], שבאמת נקודה זו אינה פנויה וחללה, כי כבר מלאה כל טוב, אלא צריכה להתברר לחושי האדם במשך זמן, ודרך הבירור הוא בחינת הקו הנ"ל, מלשון 'קַוֹּה קִוִּיתִי'[3] (תהלים מ, ב), סוד 'ובַטֻּחוֹת חכמה מלמדני'[4]. ודומה לקוי אור היורדים מהשמש, שאינו נהנה אלא המזדמן למקומה, ולו ישב אדם לאור השמש כל היום, לא יוליך עמו כלל בבואו כרגע במקום אפלה, כמושג. ומקומה של פגישת הקו בעולם הוא במקום אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד, ח) 'תָּשׁוּרִי מֵרֺאשׁ אֲמָנָה'[5].