עצמות
וכלים סובב על ב' מיני אורות: א' המתיחס אל הפועל, וב' מתיחס אל הנפעלים. וזה סוד
דכר ונוקבא, קו ורשימו, נשמה וגוף, מלך ומלכות, קוב"ה ושכינתיה, חסד ודין,
שביחודם האמיתי תשתלם העבודה.
והעצמות
שולט ומתגלה על הכלי כפי התעוררות הכלי והכנתו, וזה סוד מצבי זו"ן, כי כל
ענין נוקבא אינו אלא ענין המקבלים לפי הכנתם בעבודתם.
ואלו
ב' בחינות נבחנים בכל הברואים. וטבע העצמות שאינו מתראה לעין הרואה זולת ע"י
הכלי שמלובש בו, ועל ידי הכלי ישתמש ההכרה. שלא יותפס בהכרה שום חלק מהעצמות, זולת
הכלי שבו מלובש העצמות, 'ומבשרי אחזה'[1].
וכיון שיוכר קרבת הבורא לנבראיו ע"י התורה בסוד ה"מתנה", ולכן
ממתנה נחלו-אל[2], שזה ממש
בחי' הבורא שאפשר לומר בהחלט שמכירין אותו ית', הגם שבעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא.
דאם אתה אומר שמכיר את אחיך הנולד עמך ביחד, לא תכיר בו יותר מכלי שלו שעצמותו
מלובש בו, והבן ודו"ק.
[1]
איוב
יט, כו: "מבשרי אחזה אלוק", וכוונתו למש"כ במאמרים רבים (עי'
מאמרים קט קיא וקמו ובהערה צא שם), שאין לנו השגה בשום מהות ואפילו לא בעצמותינו,
אלא רק מגילוי הפעולות. ומכך אנו למדים, שגם השגת אלוקות היא ע"י גילוי
פעולותיו ית' שהן התורה.
[2]ע"פ
הגמרא (עירובין נד, א; נדרים נה, א) שדורשת על הפסוק (במדבר כא, יט) "וממתנה
נחליאל": "וכיון שניתנה לו [תורה] נחלו א-ל". וע"פ הפשט,
הכוונה היא שהזוכה שהתורה ניתנה לו במתנה, נחלו א-ל, היינו השי"ת מנחיל לו
אותה. וכאן רבינו דורש, שהזוכה לתורה נוחל לא-ל, היינו שזוכה לגילוי אלוקות.
[3]זוהר
אחרי אות רצט: "אורייתא קוב"ה וישראל חד הוא".