תוכן

יג. אורות וכלים
אכן לא מחשבותם מחשבותינו. כי דרך חכמי הקבלה, הוא דרך של מציאת ממשיות שהשיגו כן, אשר אין להשיב את העובדא משום קושיות השכליות. אולם אבאר היטב הדברים שיהיו מובנים לכל נפש.
ומתחילה תדע ההבדל מאורות לכלים, אשר מובן בהכרח תיכף בנאצל הראשון מאין סוף ב"ה, כי ודאי נאצל הראשון, הוא היותר שלם ויותר מעודן מכל הבא אחריו, וודאי אשר הנועם והשלימות הזה, הוא מקבל מעצמותו יתברך, שרוצה להעניקהו מכל נועם ועונג.
ונודע בפשיטות, שכל עיקר קנה המידה שבתענוג הוא "הרצון לקבל" אותו. כי כל מה שרצוננו להוט לקבלו ביותר, הריהו מורגש לנו למעונג ביותר, וזהו פשוט. וכיון שכן, יש לנו להבחין בנאצל הראשון זה ב' בחינות, דהיינו בחינות הרצון לקבל אותו מהות המקובל לו, וגם בחינת המהות המקובל לפי עצמו. ותדע, אשר הרצון לקבל הוא המובן לנו בבחינת גופו של הנאצל, דהיינו, עיקר העצם שלו, שהוא כלי לקבל את טובו המקובל. והשנית, הוא המהות הטוב המקובל לו, שזהו אורו יתברך הנמשך תמיד לנצחיות לאותו הנאצל.
הרי שבהכרח אתה מוכרח לחלק ב' דברים ובחינות המורכבים ומלובשים זה בזה, אפילו ברוחני היותר נעלה שהלב יכול לחשוב ולהרהר, לאפוקי מדעת הפילוסופיה שבדתה לה אשר האישים הנבדלים המה חומרים בלתי מורכבים. כי בהכרח אותו הרצון לקבל הנמצא בהנאצל בחיוב גמור (שזולתו לא נמצא תענוג, אלא כפיה, ובלי יחס הרגש של עונג) הוא לא היה בעצמותו יתברך, ועל זה שורה השם נאצל, במה שאינו עוד עצמותו יתברך, שיצא מכלל עצמותו ית' לכלל פעולה או אצילות, כי ממי יקבל? מה שאין כן השפע שמקבל, הריהו בהכרח חלק מעצמותו יתברך, שעל זה לא היה צריך להיות שום חידוש. ואם כן, אתה רואה את המרחק הגדול מהגוף המחודש אל השפע המקובל, שדינה כמו עצמותו יתברך (השפע אינה מקבלת שינוי).