תוכן

ההבחן בין ב' חלקי התורה כגורם לזיכוך
יג. ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בתורה: א', מצוות הנוהגות בין אדם למקום ית', ב', מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו. הנה שניהם לדבר אחד מתכוונים דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית' כמבואר.
ולא עוד, אלא אפילו צד המעשית שבשניהם הוא גם כן בחינה אחת ממש, כי בשעה שעושה מעשהו "לשמה" ולא לשום תערובות של אהבה עצמית, דהיינו בלי שום הפקת תועלת של מה בעדו עצמו, אז לא ירגיש האדם שום הפרש במעשהו, בין אם הוא עובד לאהבת חבירו בין אם עובד לאהבת המקום ית', משום שחוק טבעי הוא לכל בריה שכל הנמצא מחוץ למסגרת גופו עצמו הוא אצלו כמו ריקנית ובלתי מציאות לגמרי, וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו, ולפיכך, אין המעשים כגון אלו יכולים להקרא בשם "אהבת זולתו", משום שנידון על שם סופו, ודומה לשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף (בבא מציעא סה, א), ומכל מקום אין מעשה השכירות נחשבת לאהבת זולתו.
אולם לעשות איזה תנועה וטרחא משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות. ועל כיוצא בזה אמרו בזוהר (תיקוני זוהר דף כב, א תיקון ו) על אומות העולם, 'כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין'. פירוש, כל מה שהמה מתחסדים עם חבריהם או בעבדות אלהיהם, אין זה משום אהבת זולתם אלא משום אהבה עצמית, והוא משום שדבר זה הוא מחוץ לדרך הטבע כמבואר.
וע"כ רק מקיימי התורה ומצוות מוכשרים לדבר זה, שבהרגילו את עצמו לקיים את התורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו, אז לאט לאט נפרש ויוצא מחיק הבריאה הטבעית וקונה טבע שני, שהיא אהבת זולתו האמורה.
וזהו שהביא לחכמי הזוהר להוציא את אומות העולם מדבר אהבת זולתו מכל וכל, ואמרו 'כל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין', משום שאין להם את ענין עסק בתורה ובמצות לשמה, וכל דבר עבדות לאלהיהם הוא משום שכר והצלה בעולם הזה ובעולם הבא כנודע, ונמצא גם עבדותם לאלהיהם הוא משום אהבה עצמית. וממילא לא יארע להם לעולם שום פעולה שיהיה מחוץ למסגרת גופם עצמם, שיוכלו התרומם בשבילה אפילו כחוט השערה ממעל לקרקע הטבע.