תוכן

אדם לעמל יולד

הגוף מתחילתו רק לסבול נברא, דעל כן נקרא 'גוף' מלשון 'ניגוף' ו'נגף'. והנפש מתחילתה לתענוג ניתנית, כי נפישה יורה תענוג תמידי וגדלות, מלשון 'אם בעל נפש אתה' (חולין ו, א).

ואם תאמר, הרי מורגש גם לגופין תענוגים. אכן תדע שהמה רק כדי לקיימו לסבול היסורין, כי לולא אהבה לא סבל האדם את חיי משפחה המייגעין את כל חי מאד. וכן לולי תענוגים המדומים לעין, לא היה מוכשר לבטחון ולרוממות רוח, שהמה המביאין אותו לעמל גדול ביותר ושוב יסורין ביותר. ולפיכך לא ירגיש האדם בהמבוקש רק תענוג קצר מאד, כי תיכף יתרגל אליו, כמו שכתוב (ע"פ איוב יד, א) 'רשעים, קצר ימים ושבע רוגז', משום שהימים שהם התענוגים לא ניתנו לו כדי להנות מהם, אלא רק כדי לדוחפו ליותר עמל, כי על כן מתפתח העולם. ואם היה יכול להאריך בתענוגיו זמן מרובה, אז היה הפסדו מרובה משכרו, כי היה מפסיק את היגיעה. ולפיכך 'העין לא תשבע' (ע"פ קהלת ד, ח), ו'יש לו מנה רוצה מאתים' (קהלת רבה א, לד).

בית הדפוס

האדם והבנותיו דומה למסדר אותיות בבית הדפוס, שכל המקרים והגופים שבעולם המה בעדו כמו אלפא ביתא שמונחים בתיבה שבדפוס, והאדם התופס ומרגיש אותם, דומים לו כמו אותיות המצורפים לתיבות, ותיבות למשפטים שלימים, והמשפטים למאמרים, והמאמרים לספר שלם (ובזה תבין סוד 'אמר רבא כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו' (ראש השנה יז, א), דהיינו משום שעשה צירופים טובים, אע"פ שאינו מבינם).

וזה סוד 'האדם נידון בכל יום' (ראש השנה טז, א), שהרי הולך ומצרף צירופים בכל עת ובכל רגע. ומר סבר האדם נידון בראש השנה, לא פליג, אלא מיירי בציבור, שהציבור כולו נידונים בראש השנה.

מופת על מטרת הבריאה

כי אנו רואים שכל היגיעות והטרחות כבירות יכול אדם לסבול משום איזה מטרה, גם אנו רואים שאפילו טרחה קטנה לא יוכל האדם לסבול אם היא בלי מטרה. כמו שמספרים על איזה חכם שראה אדם חוטב עצים ואמר לו שיעלה ויוריד הברזל בלי חטיבה, והוא מתעיף תיכף. ונודע דכל שאינו בשורש יוכבד על הענף, הרי שדבר בלי מטרה אינו בשורש.