תוכן

חיוב הזהירות בחוקי הטבע
יב. כולנו רואים מתוך הכרה פשוטה אשר מין האדם מוכרח לחיי חברה, כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל זולת על ידי עזרת החברה. ולפי זה, צא ודמה לך את מאורע הזה, למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד הולך ופורש את עצמו מהחברה למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער ויסורין גדולים משום חולשתו להספיק לעצמו את צרכיו, הרי שאין לו שום רשות להתרעם על ההשגחה או על גורלו. ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו יותר רק מכריז ומפרסם על טפשותו, כי בעת שההשגחה הכינה לו מקום נוח ורצוי בין החברה, אין לו הצדק להפרש ממנה למקום שמם, ולאדם כזה אסור לרחם עליו, להיותו הולך נגד טבע הבריאה, ולהיות שיש לו עצה לחיות כפי אשר גזרה עליו ההשגחה, ועל כן הוא נטול הרחמים. ומשפט הזה מוסכם מכל חברי האנושות לבלי חולק.