תוכן

יב. גם נרחבנו בהבנת דברי חז"ל שהקשו (בראשית רבה מד, א), "מאי איכפת לו להקב"ה בשוחט מהצואר או בשוחט מהעורף, אלא לא נתנו תורה ומצות רק לצרף בהם את ישראל". עכ"ל.
ועדיין לא ידענו צירוף וזיכוך זה מהו? ובהנ"ל מובן היטב, שבהיות האדם 'עיר פרא יולד' (איוב יא, יב) בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושה הוא ענין ריבוי וגדלות הקבלה אך לעצמו, ואהבה עצמית בלי שום ניצוצין של אהבת זולתו והשפעה לזולתו, ונמצא אז בנקודה היותר רחוקה בתכלית.
ולתרופה לזה הוכן לנו התורה ומצוות, בתחילה שלא לשמה, דהיינו, כדי לקבל שכר, שזהו בעת קטנות, לבחינת חינוך. וכשנתגדל מלמדין לו לעסוק לעשות נחת רוח ליוצרו וכו' וכו'.
וכשנגדל ומתחנך לעסק התורה והמצוה המוגדרת רק בכוונה להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא כלל לאהבה עצמית, ועל ידי ריבוי העסק ועל ידי הסגולה הטבעית שבה שנותן התורה ית' ידעה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב) "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", נמצא הנברא הולך ומתפתח ופוסע על מעלות הרוממות האמורה, עד שמגיע לאבד מקרבו כל בחינת אהבה עצמית וקבלה עצמית, וכל מדותיו עומדים להשפיע או לקבל בעל מנת להשפיע, ואז נדבק בשורשו בשיעור הכתוב "ולדבקה בו". וזה אמרם "לא נתנו תורה ומצוות אלא לצרף בהם את ישראל".