תוכן

יב. ואלה הם דברי חז"ל (בראשית רבה מד, א) בשאלתם, "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות" עכ"ל. והצירוף הזה, פירושו הזדככות הגוף העכור שזהו התכלית היוצא מקיום התורה והמצוות כולנה. מפני ש'עיר פרא אדם יולד' (איוב יא, יב), כי כשיוצא ונולד מחיק הבריאה הוא מצוי בתכלית הזוהמא והשפלות, שפירושם, הוא ענין רבוי גדלות אהבה עצמית הנטבעת בו, אשר כל תנועותיו סובבים בחזקה על קוטבו עצמו מבלי ניצוצי השפעה לזולתו ולא כלום. באופן, שאז נמצא במרחק הסופי מן השורש ית' וית', דהיינו מן הקצה אל הקצה, בהיות השורש ית' כולו להשפיע בלי שום ניצוצי קבלה כלל וכלל ח"ו, ואותו הנולד נמצא כולו במצב של קבלה לעצמו בלי שום ניצוצי השפעה ולא כלום, וע"כ נבחן מצבו בנקודה התחתונה של השפלות והזוהמא המצויה בעולמינו האנושי.
וכמו שהוא הולך וגדל, כן יקבל מהסביבה שלו שיעורים חלקיים של "השפעה לזולתו", וזהו ודאי תלוי בערכי התפתחות הנמצאים באותה הסביבה. והנה גם אז מתחילים לחנכו בקיום תורה ומצוות לאהבת עצמו - משום שכר בעולם הזה ועולם הבא, המכונה "שלא לשמה", כי אי אפשר להרגילו באופן אחר. וכשגדל ובא בשנים, אז מגלים לו איך לבא לעסק המצוות לשמה, שהוא רק בכוונה מיוחדת רק לעשות נחת רוח ליוצרו. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה י, ה) שלנשים וקטנים אין לגלות את העסק בתורה ומצוות לשמה, כי לא יוכלו שאתו, רק כשגדלים וקונים דעת ושכל אז מלמדים אותם לעשות לשמה. וכמו שאמרו ז"ל (פסחים נ, ב) "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהיא מוגדרת בהכוונה לעשות נחת רוח ליוצרו ולא לשום אהבה עצמית, יהיה מה שיהיה.
וע"י סגולה הטבעית שבעסק התורה ומצוות לשמה אשר נותן התורה ידעה, כמו שאמרו ז"ל (קידושין ל, ב) שהקב"ה אומר: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, הרי נמצא הנברא ההוא הולך ומתפתח ופוסע אל על בדרגות ומעלות הרוממות האמורה, עד שמספיק לאבד מקרבו כל הניצוצין של אהבה עצמית, וכל מצותיו שבגופו מתרוממים, ועושה את כל תנועותיו רק להשפיע, באופן אשר אפילו ההכרחיות שהוא מקבל, זורם גם כן לכונת ההשפעה, כלומר כדי שיוכל להשפיע. וזהו אמרם ז"ל: לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות.