תוכן

יא. התפשטות התיאולוגיה בנצרות ויהדות

עכ"ז ברבות הימים, כאשר נקלה כח החכמים, וביחוד בארצות המערב אשר האומות פתחו שערי חכמתם לפני היהודים, ויתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, ונתפשטה התיאולוגיה מתחילה בקרב המשכילים ואחר כך הביאוהו מדעת ושלא מדעת גם למרחבי הצבור, עד שכל כך נתגבש הדבר, עד שאין מי שיבחין כלל איזה חילוק בין התיאולוגיה הזו ובין התורה המקובלת לנו, חוץ מבענין פסל ומסכה כמובן. ובאמת נתחברו בישראל כמה ספרים שלימים, שמתחילתם ועד סופם לקוחים מדברי התיאולוגיה הנוצרית [הג"ה: ומשם יצאו הרפורמה שהעפילו גם לעקור את דברי תורה במקומות שרצו על פי רוח התיאולוגיה], זולת מה שנטלו משם והחליפו את הרעיונות של פסל ומסכה על רעיונות של שלילת הדמות. ועל דבר זה יקונן הכתוב (משלי ל, כב-כג) "תחת עבד כי ימלוך וכו' ושפחה כי תירש גבירתה".
וזהו כל הסטוריה המעציבה אשר ערבבה את כל החכמים המודרניים מקטנם ועד גדלם, אשר נדמו עלי כמו תנוקות שנשבו בין העכו"ם, עד שאינם מסוגלים גם להעלות על הדעת אשר כל התיאולוגיה הזה אינה נחשבת לחלק תורתינו, ואדרבה המה יושבים ומצטערים מדוע הספרות שלנו ענייה כל כך מרוח התיאולוגיה.