תוכן

כתוב במשנה (תענית כו, ב): "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו וכו' וחולות בכרמים, ומה היו אומרות בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך וכו'." ויש להבין איזהו יתרון יש לימים טובים אלו משאר ימים הטובים. הגמרא בעצמה שואלת (תענית ל, ב) "בשלמא יום הכפורים משום שיש בו סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אבל ט"ו באב מאי היא".

והתשובה היא, כי ביום זה יש זכר לכמה דברים ששמחו את ישראל: יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה; יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; יום שכלו בו מתי מדבר; יום שביטל הושע בן אלה פרדסיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל; יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה; יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

אבל בגמרא לא מפורש למה היו הדברים האלו דוקא ביום זה. אלא הענין הוא זה, כמו שביום הכפורים מאירים האורות של מחילה וסליחה וכפרה אחרי ההכנה של חודש אלול וראש השנה ועשרת ימי תשובה, שבני ישראל מכינים עצמם בתשובה להיום הקדוש הזה, כך ביום ט"ו באב אחרי ימי האבל י"ז בתמוז ותשעת הימים של חודש אב שבני ישראל מתאבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש, אז הם זוכים לאורות של נחמה, ואורות של נחמה הם עצמם הוא האור של סליחה ומחילה. כי כל החורבן בא מחמת עונות כידוע, וכנגדם הם האורות של סליחה ומחילה המכפרים את העונות.

 ואורות של סליחה ומחילה נקראים כלים לבנים, כי הזוכים לתשובה מאהבה הזדונות נעשים להם לזכיות (יומא פו, ב), כמו שנאמר (ישעי' א, יח): "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו". וכן (ירמיה נ, כ): "יבוקש את עון ישראל ואיננו". כי העונות בעצמם הם הכלים אל האור של סליחה ומחילה. כי אז לא בלבד שהשם ית' מוחל הזדונות, אלא כל זדון ועבירה מהפך השי"ת למצוה ולזכות.

וזה דומה למה שמסופר על יהודי שהיה נאמן בית אצל אדון אחד גדול בין הפריצים, והאדון הזה אהב אותו מאד, קרה פעם שהאדון נסע לדרכו והניח כל עסקיו אצל ממלא מקום, האיש הזה היה שונא ישראל, מה עשה, העליל על היהודי והוציא עליו משפט להלקות אותו חמש מלקות בפרהסיא לעיני כל הגוים כדי להשפילו, כאשר חזר האדון בא אליו היהודי וסיפר לו כל מה שקרה, ויחר לו מאד, וקרא אל הממלא המקום ויצוהו ליתן להיהודי על כל מכה אלף לירות, היהודי לקח הכסף ושב לביתו ובכה, כל בני הבית שאלוהו בחרדה, אם קרה לו משהו חדש עם האדון, סיפר להם ואמר, כעת אני בוכה למה הרביצו לי רק חמש מכות, ואם לכל הפחות היו נותנים עשר מכות, היה לי כעת עשרת אלפים לירות. כן הוא המצב בזמן שזוכים לתשובה מאהבה, שכל צער נהפך לשמחה גדולה וכל רעה נהפכת לטובה גדולה (עי' במקור הדברים בהקדמה לתע"ס אות קח).

וכתוב במשנה שיצאו בכלי לבן שאולים שלא לבייש את מי שאין לו. ענין כלים שאולים נבין עפ"י סיפור קצר: הרבי ר' אלימלך זצ"ל שלח פעם את בנו ר' אלעזר שיבקר אצל צדיקים אחרים בדורו. בא ר' אלעזר לר' פנחס מקאריץ זצ"ל, רבי פנחס קיבל אותו בתוך יתר הבאים, בלי שום הסברת פנים משאר החסידים שבאו, וככה שבת אצלו. בעת שישבו בשלוש סעודות, הפליט ר' אלעזר כמה מלים, 'אוי רבונו של עולם טאטע', אמר לו ר' פנחס, ודלמא לאו אביו הוא. כשחזר ר' אלעזר לאביו סיפר לו את הכל, אמר לו ר' אלימלך היית צריך לומר לו שכתוב (דברים לב, ז) 'שאל אביך', מען לייעט זיך א טאטין^[1].

 פירוש הדברים הוא: להרגיש את האור של תשובה מאהבה צריך האדם להתאים את עצמו שירגיש את עצמו שלם, כי אחרת 'אין ברוך מתדבק בארור' (בראשית רבה נט, יב), ואם יש מי שמרגיש בעצמו שעודנו רחוק מלהיות שלם, ועפ"י רוב בזמנים אלה בא היצר הרע דוקא לבלבל את האדם ומזכיר לו את כל החסרונות והצרות והעונות כדי להכשילו ולהביאו למצב של עצבות, ואין השכינה שורה מתוך עצבות (שבת ל, ב), העצה לזה הוא שלוקחים כלים בהשאלה בבחינת 'שאל אביך'. כי זה בטוח ש'לא ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד) וכולנו נזכה לתשובה מאהבה ממש כמו שאמרתי לעיל, שיבוקש עון ישראל ואיננו וכל הזדונות יתהפכו למצות ולזכיות, וזהו כלל 'כל העומד לגבות כגבוי דמי' (יבמות לח, ב), ולכן יצאו בנות ישראל בכלים שאולים שלא לבייש את מי שאין לו.

והיו ג' מיני בנות: יפיפות ומיוחסות ומכוערות, שהם סוד בינה ותבונה ומלכות, ומלכות נקראת מכוערת בסוד הכתוב (תהלים קיח, כב) "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה"^[2].

ובזה נוכל להעמיק להבין ההמשך בסוף מסכת תענית (לא, א): "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה ה' קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". כי סוד המחול היא מחילת העוונות אחרי תשובה מאהבה, ו'מחול' פירושו 'מחילה'.

כעת נבאר, מה שאמרו חז"ל ש'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ויום הכפורים שבהם היו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואומרים בחור שא נא עיניך וכו''.

וצריך להבין, איזהו מין חג זה בישראל שבנות ישראל יוצאות ורוקדות עם בחורים, ועוד הגמרא אומרת על זה שלא היו לישראל ימים טובים כאלה. עצם העובדא הוא נורא, כמו שרש"י^[3] שואל על יעקב אבינו, אפילו קל שבקלים לא אומר כך. וכן כתוב שחודש אלול הוא מזל בתולה, יש להבין מה רמוז בזה.

אלא הבתולה הזאת היא השכינה הקדושה שנקראת כנסת ישראל וכוללת כל נשמות ישראל. הבחור הוא הקב"ה שנקרא בחור, כמו שכתוב^[4] שבעת קריעת ים סוף נראה הקב"ה כבחור איש מלחמה.

ובימים טובים אלו, שמאיר האור של תשובה מאהבה כמו שנתבאר לעיל, אז נגמר הקדושין, שאנו אומרים 'מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין'.

וכן מביאה המשנה^[5] (תענית כו, ב) את הפסוק (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", ואחר כך הפסוק (שיר השירים ג, יא) "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה ביום חתונתו וביום שמחת לבו". ואומרת המשנה: 'ביום חתונתו' – זהו מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זהו בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו.

והסוד של בנות ישראל הן הרצון לקבל^[6], שבתשובה מאהבה נהפך להיות משפיע. ובזה תבין ג' מיני הבנות. שהיפות הן הצדיקים שיש בידם מעשים טובים ויפים, והמיוחסות שיש להן זכות אבות, והמכוערות הן בעלי עבירות. ומה הן אומרות - קחו מקחכם לשם שמים, אבל תעטרוני בזהובים. ולפי פשוטו יש להבין, אם הן מכוערות למה מגיע להן זהובים. אלא התשובה היא, משום שיש להם כלים. כי כל חטא ועוון נעשה אז כלי לקבלת האור של סליחה ומחילה. וכמו שכתוב (ירמיה נ, כ)"בימים ההם ובעת ההיא, יבוקש עוון ישראל ואיננו", ולמה יבקשו העוונות? - כי יבקשו כלים כפי המשל הנ"ל. וזה סוד הכתוב (ירמיה לא, יב): "אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".