תוכן

ט. "מסירה מפי מקובל חכם למקבל מבין מדעתו"
כן כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פרושו על התורה, וכמתכונתו כתב גם כן הרח"ו ז"ל במאמר הפסיעות וזה לשונו: "וידעו המעיינים, שלא יבינו אף מלה אחת מכל הכתוב בקונטרסים הללו, זולת במסירתם מפי חכם מקובל לאזן מקבל חכם ומבין מדעתו". וכן בדברי חז"ל (חגיגה יא, ב) "אין דורשין במרכבה ביחיד אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו".
והנה דבריהם מובנים היטב במה שאמרו שצריכים לקבל מפי מקובל חכם, אולם מהו החיוב שגם התלמיד צריך מקודם להיות חכם ומבין מדעתו עצמו, ואם אינו כך, אפילו יהיה צדיק היותר גדול בעולם אסור ללמדו. ועוד, אם הוא כבר חכם ומבין מדעתו א"כ שוב אין לו צורך ללמוד מאחרים.
ובהמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשטות, שהרי נתבאר אשר עם כל המלות וההגוי הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידם אף מלה אחת מהענינים הרוחניים האלקיים שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים, אלא שנמצאת שפה מיוחדת לענינים הללו, שהיא "שפת הענפים" על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים.
אולם שפה זאת, הגם שמסוגלת מאד לתפקידה לישא וליתן במחקרי החכמה עוד ביותר מהשפות הרגילות כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו, דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם, כי היחסים הללו אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון, כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים אי אפשר להוציא מהם שום הקש ודמיון כלל על איזו דוגמא בשרשיהם העליונים, ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון, כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה, על דרך שנתבאר (אות ה' ד"ה הממשיות שבחכמת הקבלה), ואחר שמשיג היטב את השרשים העליונים מדעתו, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשים שבעולם הזה ולידע איך כל ענף מתיחס אל שרשו בעולם העליון בכל סדריו בכמות ואיכות. ואחר שיודע ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת בינו ובין רבו, דהיינו "שפת הענפים", אשר על פיה יוכל החכם המקובל למסור לו כל מחקרי החכמה הנוהגים בעולמות העליונים הרוחניים, הן מה שקיבל מרבותיו והן הרחבתו בחכמה שמצא בעצמו, כי עתה יש להם שפה משותפת לשניהם ומבינים זה את זה.
אולם בעת שהתלמיד אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא, דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו שאין ביכולתו של הרב להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחנית הזו, ואין צריך לומר לישא וליתן עמו במחקרי החכמה, היות שאין להם כלל שפה משותפת להשתמש עמה ונמצאים שהם כמו אלמים. ועל כן בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו.
ויש לשאול עוד לפי זה, מאין החכים התלמיד עד לידי כך להכיר היחסים של ענף ושורש מתוך התחקות על השרשים העליונים. והתשובה היא, אשר כאן 'שוא תשועת אדם' (תהלים ס, יג) אלא לעזר אלקי אנו צריכים, אשר הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית' ממלא אותו בחכמה בינה ודעת להשכיל השגות עליונות, ואי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום. אכן אחר שמצא חן בעיניו ית' וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם, כי עתה יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת.