תוכן

"אנכי ה' אלקיך", וכן בזהר "נודע בשערים" וכו' שבועות תרצ"ט ירושלים
מקשה: למה שינו רז"ל מלשון הכתוב, לקרות את חג העצרת בשם "מתן תורתנו", ובתורה נדגש חג הזה בשם הבאת ביכורים, כמ"ש: "וביום הביכורים", ובאו רז"ל וקראוהו בשם מתן תורתנו. והענין הוא, דרז"ל לא שינו כלום, רק באו לפרש את ענין הביכורים.
דהנה כתוב "יעלוז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער". וההפרש בין שדה ליער הוא, שהשדה הוא שעושה פירי, ויער הוא אילני סרק, שאינו עושה פירי. וביאור הדבר הוא, שענין שדה נק' בחי' מלכות, שהיא בחינת קבלת עול מלכות שמים, שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת. אבל כמה הוא שיעור האמונה? לזה יש מדידה. דהיינו שהיא צריכה למלאות ממש באותו שיעור כמו הידיעה. ואז נק' "שדה אשר ברכו ה'", היינו שעושה פירי, שרק על דרך זה, יכול להדבק בו ית', יען שאינם עושים שום הגבלות עליו, מטעם שהוא למעלה מהדעת. משא"כ ידיעה, שהיא מגבילה לפי שיעור הידיעה כך היא הגדלות, והוא נק' "אל אחר אסתריס ולא עביד פירי", וכן נק' יער. אבל בין כך ובין כך נקראים שניהם בחי' קצוות.
אלא שצריך להיות בחינת עמודא דאמצעיתא, היינו שהוא צריך לידיעה גם כן, אבל בתנאי שלא תקלקל לו את האמונה למעלה מהדעת. משא"כ אם על ידי הידיעה הוא עובד מעט יותר טוב מהאמונה, תכף נאבד לו הכל. אלא שהוא צריך להיות אצלו בלא חילוק כלשהו, ואז: "יעלוז שדי וכו' אז ירננו כל עצי יער". שאז יש תיקון אפילו לאל אחר, שהוא בחי' יער, שהוא מתוקן ע"י האמונה.
וזה הענין שאצל אברהם כתוב: "התהלך לפני והיה תמים". ופרש"י שאינו צריך סעד לתמכו. ובנח כתוב: את האלקים התהלך נח. שהיה צריך סעד לתומכו. אבל עכ"פ סעד מה'. אבל יותר גרוע שאין למטה הימנו, שצריכים סעד מאנשים. ויש ב' ענינים: אחד בחי' מתנה, ואחד בהלואה. והמתנה שלוקחים מאנשים, היא שלוקחים את הסעד, ואין רוצה להשיב זאת בחזרה, אלא רוצה להשתמש עמו כל ימי חייו. והלואה היא שהוא לוקח לפי שעה, ז"א כל זמן שאינו כח וחיל מצד עצמו, אבל הוא מקוה שעל ידי עבודה ויגיעה קדושה וטהורה, יקנה בחי' כח עצמות, ואז אותו הסעד שהוא לקח, הוא נותן בחזרה. וגם זה לא טוב, שאם אינו זוכה לקנות אז ממילא נופל.
ונחזור לענין. שענין "מתן תורה" ולא "קבלת התורה" הוא, מטעם שאז זכו לבחינת נותן התורה, כמו שאמרו: "רצוננו לראות את מלכנו", לכן העיקר שהיה, שזכו לבחינת נותן התורה, ואז נקרא בחי' שדה אשר ברכו ה', ז"א לשדה שעושה פירי.
וזה ענין הביכורים, היינו מהפירי הראשון שבשדה, שזה סימן שזכה לנותן התורה, להכרה שלמה. ולכן אומר: "ארמי אובד אבי", שמקודם היו לו ירידות וערמומיות, ועכשיו הוא בחינת קשר של קיימא. לכן פירשו רז"ל שענין "ביכורים" הוא ענין מתן תורה, שזכו לבחי' נותן התורה.