תוכן

((שנת תרע"ט)

הנה, בכלל נראה עולם הפוך, 'עליונים למטה ותחתונים למעלה' (פסחים נ, א), וכן בפרט, דהיינו בכל גוף שהוא עולם קטן (זוהר לך לך אות של) נראה כן. דהכל מודים שעיקרו של אדם הוא נשמתו, דהיינו, השכל שבו, ובזה מעלתו על הבהמה. ולמי שתשאל על עיקר בניינו, יענה לך שזה שכלו ונשמתו. וכן נבחר מכל כליו הוא הראש שהוא המוח שבו. עם כל זה כולם יעזבוהו, אינם פונים אליו כלל, וכל עיקר מגמתם להגדיל את איבריהם הגסים ולהרבות דמם, וכל יראתם שלא יחסר להם קיום איבריהם הגסים בהרחבה, וענין השכל, כמו דבר נוסף בבניינם יחשבו, גם מרגישים באמת כן.

וכן באומות העולם, עיקר האומות היא אומה הקדושה זרע ישראל, ובהם שכינת א-ל, ו'כל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים יחשבו'[1] (ע"פ ישעיה מ, טו), והמה גרים גרורים בין האומות, לא מחשיבים אותנו כלל, ואדרבה, כמו דבר נוסף יחזיקו אותנו בעולם.

ובאמת יש שורש לדבר זה, דרך משל, אב ואם שהולידו בן חכם ומושכל מאד, שכל העולם יכבדו ויראו אותו, עם כל זה המולידים לא יחשיבוהו כל כך ואינם בבחינת אהבה אליו מתוך יראה וכבוד, אלא אהבה עצמית, שהמה זכו להולידו, שאין דבר אהבה זו סובבת לבן חכם כלל, רק לגבי עצמיהם, והבן, כי זה מחמת שמרגישים שהמה השורש לו, כי הולידו אותו ובלעדם לא היה לו מציאות, על כן לא ירגישו אותו לדבר נפרד מהם שיהיה ראוי ליראת הכבוד בשום צד, והבן.

והנה תבין שאדם נברא יחידי, והיתה נשמתו כוללת כל הנשמות וגופו כולל כל הגופים, וכל האומות גם אומה הקדושה נכללים היו בקרבו, והיה ניתן לו עבודת ה', שהיה די בהם בקיומו אותה להשלים חסרוני הבריאה כחפץ ה'. והוא באמת היה מכיר את מקומו, דהיינו, שהרגיש בעצמו מעלת הנשמה שבו על מעלת הגוף שלו, וכל מגמתו לא היתה אלא בשכליות, כי הוכר שבחם, והטעם, משום שבראו הקב"ה בסוד 'וייצר', דהיינו ב' יצירות[2]: יצר הרע לבד שהוא כוחות הגוף והתעוררותם, ויצר הטוב לבד שהוא כוחות הנשמה והתעוררותה, ומי פתי לא יוכל לבכר במצב כזה את השכל על הגוף החשוך.

אבל כיון שחטא, נזרקה בו זוהמא, בסוד המיתה, אשר נפשו ונשמתו הקדושה האלקית עלה למעלה, ונשאר בו כמו בחינת הבלא דגרמי[3]. פירוש, כי ממיתת האדם והלאה, אין הנשמה באה לו מלמעלה בסוד 'וייצר - ב' יצירות', אלא נברר לו הטוב ויפה מכל מאורי איבריו ועצמיו, ונעשים לו בחינת נשמה, וכמו כן נברר הטוב ויפה מכל בחינת גופו, ונעשה בחינת מח, דהיינו כלי לנשמה. וכל הנר"ן אלקיות שבו עם כליו הגופניים[4], דהיינו הצלם אלקים, עברו להם. ובאמת בו בעצמו לא נתגלה עדיין כל זה, אלא בתולדות.

וזה סוד 'ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו, כו) - להוציא בשר'[5], שזה יהיה לעתיד לבא. אבל בזמן הזה, יצירת האדם [היא] בתכלית הירידה שרק אפשר במציאות עולם החומרי והשפל הזה, דהיינו, שהתעוררות המולידים צריכה להיות בתאוה גופנית לגמרי, סובב רק אל בחינת גופם הנמצא יותר בעכירות, דהיינו, למלאות הנאתם ולא להתערב שום דבר אחר בזה, ובתערובת שום דבר שכלי יתחלשו איברי המולידים ולא יולידו כלל.

אבל בגמר התיקון, יומצא בחינת לידה וזווג גם כן להוציא בשר, דהיינו, שיוכל להתחבר שֵׂכֶל זה להוליד בן עם רצון הגופני של הזווג, ולא יתחלש מחמת זה אבר המוליד[6].

אבל בזמן הזה, אי אפשר כלל להתחבר שם ניצוץ שכלי, כי אין שלום ביניהם (וזה סוד 'עושה שלום במרומיו' (איוב כה, ב), דהיינו, במלאכים כבר נמצא השלום הזה[7] שחיצוניותם לא יפריעו ולא יחלשו את פנימיותם, והבן), ו'כשקם זה נופל זה'[8], שזה סוד כל שבירה מן המוליד לב"ן הילוד, והבן מאד.

ולפי סדרי הכלים כן סדר האורות, כי המה תלוים לגמרי בכלים כידוע (כי זה נעשה בחטא עץ הדעת), כי האורות כבר נתפזרו ונזרקו לבחינת עשיה, והמה בסוד מקיימי כל דבר נמצא, ואין לך שום דבר בעולם בלא ניצוץ אור קדוש, אם רב ואם מעט[9]. לכן תיכף ובחיבור עם הטיפה, יש גם כן ניצוץ אור מושרש בטיפה לפי איכותה וכמותה, והבן.

ואפילו מלמעלה האורות מושפעים בזמן הזה בסוד הנ״ל, בסוד 'אמ״ר וק׳ ברכאן'[10]. כי בנין כל פרצוף הוא באותיות[11], וכשהאותיות הם בכלל בלי צירופם הצריך, המה נעלמים בלי התגלות[12]. וזה סוד כ״ב אותיות ומנצפ״ך שורש הפרצוף, שזה בחינת דין, כי לא נתגלה עדיין הצירופים בסוד הויה.

וזה סוד בראשית שלא הוזכר עדיין מאמר, והבאים בסוד ה׳ מגלים לנו שבראשית נמי מאמר[13], ובאמת נתגלה המאמר הזה אחר כך בסוד ״ויאמר אלקים יהי אור״ (בראשית א, ג), שזה סוד הכתר הנעלם וחכמה סוד קמץ פתח[14], וזה סוד ״פתח דבריך יאיר״ (תהלים קיט, קל), וזה סוד שורש האותיות שיסוד חיבורם הוא בנינם בסוד ניצוץ ורקיע יודין עם ווין (קמץ פתח בנקודות). ובאמת בסוד הציור נמצאים האותיות שקטים וכמו אברים מתים נחשבו, רק כוח אימא מתחבר בהם שהוא סוד הפה, ונותן בהם חיות ומוציאם בסוד הדיבור, כי אורות הציור הוא בסוד אבא שהוא נעלם ואינו מושג לתחתונים כלל בלי חיבורו באימא כידוע[15].

וזה סוד אמ״ר וק׳ ברכאן אור מים רוח[16] [17].

[אור - אבא]

שתחלת הטיפה של אור יוצא בסוד ״פתח דבריך יאיר״, בסוד ה״פה״, שמקבלת בסוד ה׳ מוצאות שבפה, וכל מוצא שורש לכ״ב אותיות, וכח הפועל הוא שם הויה המושרש בפה:

חיך וגרון - סוד י״ה חכמה ובינה. וחניכים ושינים - חסד וגבורה, ושפתים - נצח הוד, ולשון - כולל כל קו אמצעי דעת תפארת יסוד, על כן המה סוד ו׳ שבהויה. ופה עצמו הוא סוד ה׳ שבהויה.

וחניכים חסד, ושינים גבורה, ולשון תפארת - הם סוד חג״ת, ו׳ ראשונה. ושפתים ולשון הוא ו׳ המילוי[18], שסודם שחקים טוחנים מ״ן[19]. על כן מתגלה כאן שם הויה פועל בי״ב צירופים[20].

והבן שסוד ג׳ בחינות אלה: ה' פעמים כ״ב, וי״ב צירופים, ופה עצמה, עושים החשבון של אור ר״ז[21]. וזה התחלת שורש אור הניתן בטיפת אבא בסוד אותיות, וזהו סוד ״אור״.

[מים - אמא]

ובאימא נוּתַּן בהם סדר ההוית ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן בסוד השורש וכללם שהם האדון שבהם, דהיינו ט׳ יודין בגימטריא ״מים״[22], וזה לבוש דאבא המתגלה באימא.

ולבוש דאימא הוא ג׳ אהיה בגימטריא תנ״ה, שהם אהיה בסוד חסד דין רחמים: קס"א חסד, קנ"א דין, קמ"ג רחמים[23].

[רקיע - ז"א]

ובסוד 'ותגזר אומר[24] ויקם לך' (איוב כב, כח), שזה נעשה בסוד השפתים, שכל דיבור צריך לחתוך בשפתיו, והבן מאד שמטעם זה צריך להגשים הטיפה שתהיה ראויה לתחתונים בסוד מאמר מתוקן, לכן כאן מתחיל סוד רקיע שבגימטריא ש"פ, דהיינו לבוש אימא, אך השרשים נעלמים, והבן. דהיינו שחשבון ג׳ אהיה השרשים גם בחינת י״ב אותיות השרשים נעלמו ונגנזו, דהיינו שחשבון ע״ה השרשים נחסרו וניטלו מאורות התנ״ה, ונשאר חשבון ש"פ בגימטריא 'רקיע'[25].

וזה סוד יה״ו שבשם.

[מאה ברכות - מלכות]

ואחר זה ההתגשמות בסוד הו' שהוא ז״א שורש עולם הזה הגשמי ממש, בסוד ״רקיע״ כנ״ל, וזה סוד מ״ה המתקן לפי הב״ן בסוד מתקלא[26], ואחר כך מקבלים צורה רביעית סוד מאה ברכאן, דהיינו על ידי שם אדנ״י בסוד הא׳ דאדני המצטייר ב-יוי׳ - א[27]. וה-נ׳ דאדנ״י בסוד יוד נ בסוד א.ד.נ. שבגימטריא ק׳[28], שזה סוד פה התחתון המוכן בסוד אדנ-י לברך מאה ברכות אלו[29] והבן מאד.

(ואפשר בזה להבין סוד ה'חרב לה׳ מלאה דם' (ישעיה לד, ו), שוא״ו גופא דחרבא[30] בסוד 'ותגזר אומר', שנחתך היטב בשפתים, וה׳ ה׳ תרי פיות דילה, שה׳ עילאה מולידה החרב בסוד 'רקיע', וה׳ תתאה פה התחתון המתקן לחרבא בסוד ק׳ ברכות, 'ויקם לך'), ורקיע הוא סוד הגלגל היומי הטבעי בלי התחלקות בין טוב לרע על פי הטבע והבן.

ואפשר שזה סוד ה'תמידים כסדרם, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים', דהיינו 'כתית למאור להעלות נר תמיד' (ויקרא כד, ב), פירוש, שאין שמן עוד אלא מה שבזית, וצריך כתישה, וכשנוטלין השמן ומדליק הנר תמיד, נוטלים הזית עוד הפעם למכתשת, וכותשין ויוצא עוד שמן ומעלים נר תמיד, וכמו כן חוזר עד שיוצא כל השמן מהזית ולא נשאר בו כלום, [ואז] הוא בסוד המנוחה, והבן מאד[31].

וזה סוד תולדות האדם שנוצרים בדרך זה, דהיינו, ברגע התחלת שורשו בסוד הויה של הטיפה, צריך שבר וחתך להחתיך מהטיפה כל בחינת אור, רק חושך גמור בסוד התעוררות גופני לבד, וזאת מצטיירת בבטן אימא בהתפשטות איברים, עד שיוצא לאויר העולם בבחינת 'עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא, יב), ומכל מקום ההכנה נמצאת בו מתוך עצמו ממש, כמו הזית שכותשין במכתשת כנ״ל, ומוציא טעם ואור וראוי להעלות נר תמיד.

וזה סוד כל התיקון שנתחדש אחר חטאו של אדם הראשון, שמנשמתו יצא כמה התחלקויות פרטיות[32], וכמו כן מנפשו וכמו כן מגופו, שזה סוד ריבוי הבריות. וכולן יצאו לפי חוקי הב״ן, דהיינו על פי דרכי שבירה, ומכל מקום אור המ״ה מתחבר עמם, ובזה מצטרף ומזדכך כמו זית במכתשת, שכל זמן שכותשין אותו מוציא שמן. ומה שנתערב בגופו של אדם הראשון מטוב ורע שלא היה אפשר להתברר כלל, יצא בפרטיות על ידי ריבוי בריות טובים ורעים, ויש להם קשר זה לזה בסוד המתקלא, דהיינו שמתוך שנתפרד שבעים אומות ושואבים הזוהמא שבגוף, היא הנותנת מקום להמציא אומה הקדושה, כי זה מתקלא ערוכה מראש, ואפילו אם היה חסר אומה אחת מע' אומות לשאוב הזוהמא השייך לאותו חלק, לא היה מציאות לאומה הקדושה להמצא, כמו דרך משל יין שמתערב בו שמרים, שכל עוד שיש בו חלק קטן אפילו משמרים, לא יכשר לשתיה. נמצא אשר האומות בעצמם נותנים מציאות הכנה לזרע ישראל שיהיו מוכנים מוחם ולבם להשראת הקדושה כנ״ל.

וכמו כן בישראל עצמם, הפחותים שבהם שואבים המותרות דקדושה, והמה על ידי כך מעמידים בקרבם הטובים שבהם ומקיימים אותם ממש, דהיינו סוד מתקלא, שחציו החייב על צד אחד מן המאזנים, וחציו הזכאי על כף השני, וכף אחת של המאזנים נותן עמידה הממוצעת לכף הב' מן המאזנים, וקו המשקולת על ציור הנרצה, והבן היטב.

וזה סוד ״אלף נכנסים לתלמוד ואחד יוצא להוראה״ (ויקרא רבה ב, א), שהתשע מאות ותשעים ותשעה המה ממש מולידים ומקיימים את אחד מהם להוראה[33]. וזה סוד 'שקול משה כנגד ס' רבוא'[34] (שיר השירים רבה א, סד; זוהר בשלח אות סח), והבן.

ובצדיק עצמו גם כן, אלמלא לא היו לו כלים הגסים בגופו, שהמה הבטן וגְוִיָּה שואבי הזוהמא, ואין צריך לומר כלי הרוח והדיבור, לא היה מציאות למח שלו להמצא. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן (זוהר לך לך אות של) וכולל הכל, ובאמת כח הולדה שלו הוא עצם מאוס וסרוח נפרד ונבדל מכל טעם אור כנ״ל, אלא כיון ששורש כל דבר נמצא - הוא אור, לכן אפילו טיפה סרוחה יש שם איזה ניצוץ קטן של אור, אלא צריך להפריד ולשאוב כל הזוהמא, כמו שמכבסים מרגלית מטונפת באשפה, וכמו שמוציאים מאור העלעקטרי [-החשמל] החשוב מכל נמצא גשמי. לכן בהתפשטות ובהתחלקות הטיפה לאברים במעי אמו, אשר סגולת אברים אלו לשאוב זוהמא שבטיפה הסרוחה, יזדכך ויתברר מהם האבר החשוב שהוא המח משכן הדעת והקדושה, וזה לא בפעם אחד, אך לאט לאט בכל יום נשאב זוהמא ממח על ידי אברים הגסים, עד שנמצא המח משכן קדוש בלתי לד׳ לבדו, שאז נשלם עבודתו.

היוצא מהנ״ל, אשר הגם שעיקרו של עולם המה זרע ישראל, ועיקרו של ישראל המה הצדיקים ותלמידי חכמים, ועיקרו של אדם - מוחו ונשמתו, עם כל זה המה שניים לו במדרגה, וכמו תולדות נחשבו להם באמת, הן בהולדה והן בקיום, שאלמלא לא היו נמצאים האומות שואבי הזוהמא מכללות בנין הגופים, לא היה בשום אופן יכול להתגלות מציאות זרע ישראל מוכנים להכיל בקרבם שכינת עוזו יתברך ואמונתו, אשר באמת אין כלי הגוף מוכנים לזה כלל, ורק מחמת מציאות הגוים אלו בכל הבחינות שבהם, הם מנקים גופם של האומה ושואבים הזוהמה שבו ומעמידים אותם על ציור הנרצה. וזה הטעם שע' אומות הוקדמו לזרע ישראל, ונמצא שהמה המולידים אותנו בבחינה זו של מציאות, כמו אבא ואמא המולידים את בנם לאויר העולם.

ובערך הזה פחותי ישראל לתלמידי החכמים שבהם, ובערך זה איברים החיצונים שבאדם לאברים הפנימים, שבין בתחילת המציאות נצרך המח לאברים שישאבו הזוהמא שבטיפה סרוחה, ואחר כך יוצא אבר הזך המוח, וכמו כן בכל רגע צריכים האברים לשאוב זוהמת המוח להמציא אותו בבחינת הנדרש, ולא עוד אלא שצריכים לזונו, כי לא נמצא כלל בעולם מזון בעדו הזך, ורק על ידי ששואבים זוהמא מן המזון, יוצא מזה מזון זך להזין להמוח. וזה הטעם שאנו מחשיבים אותו, והם יחשבו אותו כדבר טפל להם, באשר שהמה המולידים אותו ומקיימים אותו. וזה סוד ש'עליונים למטה ותחתונים למעלה'.

וזה כל ענין העבדים המתפרצים על אדוניהם, דהיינו מטעם הנ״ל, בראותם שהמה עיקרי המולידים אותו, וגם מקיימים אותו, על כן מתפרצים עליו. וזה ענין 'תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה' שרגזה הארץ (משלי ל, כא-כג), שזה ענין הגלות כולה. אבל לימות המשיח כשתשאב הזוהמא מעל גבי הטיפה סרוחה ויהיה קיום לראש בלבדו, לא יהיה צריך לכלים מוציאי אשפה קיא צואה, והגם שעבדים יהיו גם כן על משמרתם, דהיינו שיהיה אכילה ושתיה וזיווג, עם כל זה יהיה לטובת העבדים דוקא, דהיינו להחזיר הקליפות התאוים לשורשם, ונמצא העבדים נולדים ומתקיימים מאדוניהם, והיא הנותנת הכנעה גדולה להם. ואז בין בעולם קטן ובין בעולם גדול יוכר מעלת הראש על הגוף והבן. וזה סוד שבשעת הגורן ניכר בשביל מי נזרעה השדה[35].

[36]וכל זה הענין נמשך מחטא עץ הדעת שנגזר על האדם 'ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית ב, יז), וד' חשב 'לבלתי ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד), על כן הורד מעולם אל עולם הזה, דהיינו שנוּטל ממנו אורות פנימיים ופַּסְקֵי לְחַיוּתָא (-וחתכו לחיותו), שזה נעשה לטובתו שישאר בחיים, כי בבחינה שהיה לפנים לא היה ראוי לחיות בסוד 'אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד'[37], בסוד 'המוסיף גורע'[38], ובהתגלות הע' להוציא הס"א, תיכף נתעלם בחי' דוכרא דא"א[39], ונוסף הע' על שתי עשרה פרצופים, תיכף נעשה משתי עשרה כי נתעלם הכתרא והבן מאד.

וזה השאיר לו חיים בעולם הזה בסוד מאה ברכאן, שזה שנתמעט בסוד 'ותשת עלי כפך' (תהלים קלט, ה), וקומתו שהיה ת"ק אמה בסוד קומת עץ החיים, דהיינו מהארץ עד רקיע[40], נתמעט בסוד הארץ לבד שקומתה מאה אמה (זוהר בראשית-ב אות שיא), ולשוב לקומתו צריך להתתקן בכל הפרטים שנתערב בהם הזוהמא באופן הנ"ל, והיינו סוד תשובה באותו מקום ובאותו אשה ובאותו זמן[41], וכיון שחטאו לא נגע אלא לתחתונים, דהיינו לגוף, בסוד 'כל המוסיף גורע', ע"כ גם בחינת התיקון אינו נוגע אלא לגוף בסוד רגעי הזמן. וזה סוד שנתפרד נשמתו לחלקים וניצוצים, ובהשלמת כל חלק תיכף מגיע לגן עדן, וא"כ חוזר הפחד שלא ישלח ידו לעץ החיים וחי לעולם, על כן חוזר עליו אז להט החרב המתהפכת בסוד השמירה, ונגרש בחזרה לעולם הזה בסוד המיתה כדי שישאר בחיים כמו שהיה לפנים כדי שיהיה תיקון ליתר הניצוצין שיצאו ממנו. אבל בהתתקן כל הניצוצין שלו, תיכף יעלה וישוב לגן עדן העליון כי לא יהיה יותר שוב פחד.