חיפוש בספרים
חיפוש לפי שם מאמר או כותרת

טעם שבעולם הזה עליונים למטה ותחתונים למעלה

תוכן

((שנת תרע"ט)

הנה, בכלל נראה עולם הפוך, 'עליונים למטה ותחתונים למעלה' (פסחים נ, א), וכן בפרט, דהיינו בכל גוף שהוא עולם קטן (זוהר לך לך אות של) נראה כן. דהכל מודים שעיקרו של אדם הוא נשמתו, דהיינו, השכל שבו, ובזה מעלתו על הבהמה. ולמי שתשאל על עיקר בניינו, יענה לך שזה שכלו ונשמתו. וכן נבחר מכל כליו הוא הראש שהוא המוח שבו. עם כל זה כולם יעזבוהו, אינם פונים אליו כלל, וכל עיקר מגמתם להגדיל את איבריהם הגסים ולהרבות דמם, וכל יראתם שלא יחסר להם קיום איבריהם הגסים בהרחבה, וענין השכל, כמו דבר נוסף בבניינם יחשבו, גם מרגישים באמת כן.

וכן באומות העולם, עיקר האומות היא אומה הקדושה זרע ישראל, ובהם שכינת א-ל, ו'כל הגוים כמר מדלי וכשחק מאזנים יחשבו'[1] (ע"פ ישעיה מ, טו), והמה גרים גרורים בין האומות, לא מחשיבים אותנו כלל, ואדרבה, כמו דבר נוסף יחזיקו אותנו בעולם.

ובאמת יש שורש לדבר זה, דרך משל, אב ואם שהולידו בן חכם ומושכל מאד, שכל העולם יכבדו ויראו אותו, עם כל זה המולידים לא יחשיבוהו כל כך ואינם בבחינת אהבה אליו מתוך יראה וכבוד, אלא אהבה עצמית, שהמה זכו להולידו, שאין דבר אהבה זו סובבת לבן חכם כלל, רק לגבי עצמיהם, והבן, כי זה מחמת שמרגישים שהמה השורש לו, כי הולידו אותו ובלעדם לא היה לו מציאות, על כן לא ירגישו אותו לדבר נפרד מהם שיהיה ראוי ליראת הכבוד בשום צד, והבן.

והנה תבין שאדם נברא יחידי, והיתה נשמתו כוללת כל הנשמות וגופו כולל כל הגופים, וכל האומות גם אומה הקדושה נכללים היו בקרבו, והיה ניתן לו עבודת ה', שהיה די בהם בקיומו אותה להשלים חסרוני הבריאה כחפץ ה'. והוא באמת היה מכיר את מקומו, דהיינו, שהרגיש בעצמו מעלת הנשמה שבו על מעלת הגוף שלו, וכל מגמתו לא היתה אלא בשכליות, כי הוכר שבחם, והטעם, משום שבראו הקב"ה בסוד 'וייצר', דהיינו ב' יצירות[2]: יצר הרע לבד שהוא כוחות הגוף והתעוררותם, ויצר הטוב לבד שהוא כוחות הנשמה והתעוררותה, ומי פתי לא יוכל לבכר במצב כזה את השכל על הגוף החשוך.

אבל כיון שחטא, נזרקה בו זוהמא, בסוד המיתה, אשר נפשו ונשמתו הקדושה האלקית עלה למעלה, ונשאר בו כמו בחינת הבלא דגרמי[3]. פירוש, כי ממיתת האדם והלאה, אין הנשמה באה לו מלמעלה בסוד 'וייצר - ב' יצירות', אלא נברר לו הטוב ויפה מכל מאורי איבריו ועצמיו, ונעשים לו בחינת נשמה, וכמו כן נברר הטוב ויפה מכל בחינת גופו, ונעשה בחינת מח, דהיינו כלי לנשמה. וכל הנר"ן אלקיות שבו עם כליו הגופניים[4], דהיינו הצלם אלקים, עברו להם. ובאמת בו בעצמו לא נתגלה עדיין כל זה, אלא בתולדות.

וזה סוד 'ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו, כו) - להוציא בשר'[5], שזה יהיה לעתיד לבא. אבל בזמן הזה, יצירת האדם [היא] בתכלית הירידה שרק אפשר במציאות עולם החומרי והשפל הזה, דהיינו, שהתעוררות המולידים צריכה להיות בתאוה גופנית לגמרי, סובב רק אל בחינת גופם הנמצא יותר בעכירות, דהיינו, למלאות הנאתם ולא להתערב שום דבר אחר בזה, ובתערובת שום דבר שכלי יתחלשו איברי המולידים ולא יולידו כלל.

אבל בגמר התיקון, יומצא בחינת לידה וזווג גם כן להוציא בשר, דהיינו, שיוכל להתחבר שֵׂכֶל זה להוליד בן עם רצון הגופני של הזווג, ולא יתחלש מחמת זה אבר המוליד[6].

אבל בזמן הזה, אי אפשר כלל להתחבר שם ניצוץ שכלי, כי אין שלום ביניהם (וזה סוד 'עושה שלום במרומיו' (איוב כה, ב), דהיינו, במלאכים כבר נמצא השלום הזה[7] שחיצוניותם לא יפריעו ולא יחלשו את פנימיותם, והבן), ו'כשקם זה נופל זה'[8], שזה סוד כל שבירה מן המוליד לב"ן הילוד, והבן מאד.

ולפי סדרי הכלים כן סדר האורות, כי המה תלוים לגמרי בכלים כידוע (כי זה נעשה בחטא עץ הדעת), כי האורות כבר נתפזרו ונזרקו לבחינת עשיה, והמה בסוד מקיימי כל דבר נמצא, ואין לך שום דבר בעולם בלא ניצוץ אור קדוש, אם רב ואם מעט[9]. לכן תיכף ובחיבור עם הטיפה, יש גם כן ניצוץ אור מושרש בטיפה לפי איכותה וכמותה, והבן.

ואפילו מלמעלה האורות מושפעים בזמן הזה בסוד הנ״ל, בסוד 'אמ״ר וק׳ ברכאן'[10]. כי בנין כל פרצוף הוא באותיות[11], וכשהאותיות הם בכלל בלי צירופם הצריך, המה נעלמים בלי התגלות[12]. וזה סוד כ״ב אותיות ומנצפ״ך שורש הפרצוף, שזה בחינת דין, כי לא נתגלה עדיין הצירופים בסוד הויה.

וזה סוד בראשית שלא הוזכר עדיין מאמר, והבאים בסוד ה׳ מגלים לנו שבראשית נמי מאמר[13], ובאמת נתגלה המאמר הזה אחר כך בסוד ״ויאמר אלקים יהי אור״ (בראשית א, ג), שזה סוד הכתר הנעלם וחכמה סוד קמץ פתח[14], וזה סוד ״פתח דבריך יאיר״ (תהלים קיט, קל), וזה סוד שורש האותיות שיסוד חיבורם הוא בנינם בסוד ניצוץ ורקיע יודין עם ווין (קמץ פתח בנקודות). ובאמת בסוד הציור נמצאים האותיות שקטים וכמו אברים מתים נחשבו, רק כוח אימא מתחבר בהם שהוא סוד הפה, ונותן בהם חיות ומוציאם בסוד הדיבור, כי אורות הציור הוא בסוד אבא שהוא נעלם ואינו מושג לתחתונים כלל בלי חיבורו באימא כידוע[15].

וזה סוד אמ״ר וק׳ ברכאן אור מים רוח[16] [17].

[אור - אבא]

שתחלת הטיפה של אור יוצא בסוד ״פתח דבריך יאיר״, בסוד ה״פה״, שמקבלת בסוד ה׳ מוצאות שבפה, וכל מוצא שורש לכ״ב אותיות, וכח הפועל הוא שם הויה המושרש בפה:

חיך וגרון - סוד י״ה חכמה ובינה. וחניכים ושינים - חסד וגבורה, ושפתים - נצח הוד, ולשון - כולל כל קו אמצעי דעת תפארת יסוד, על כן המה סוד ו׳ שבהויה. ופה עצמו הוא סוד ה׳ שבהויה.

וחניכים חסד, ושינים גבורה, ולשון תפארת - הם סוד חג״ת, ו׳ ראשונה. ושפתים ולשון הוא ו׳ המילוי[18], שסודם שחקים טוחנים מ״ן[19]. על כן מתגלה כאן שם הויה פועל בי״ב צירופים[20].

והבן שסוד ג׳ בחינות אלה: ה' פעמים כ״ב, וי״ב צירופים, ופה עצמה, עושים החשבון של אור ר״ז[21]. וזה התחלת שורש אור הניתן בטיפת אבא בסוד אותיות, וזהו סוד ״אור״.

[מים - אמא]

ובאימא נוּתַּן בהם סדר ההוית ע״ב ס״ג מ״ה ב״ן בסוד השורש וכללם שהם האדון שבהם, דהיינו ט׳ יודין בגימטריא ״מים״[22], וזה לבוש דאבא המתגלה באימא.

ולבוש דאימא הוא ג׳ אהיה בגימטריא תנ״ה, שהם אהיה בסוד חסד דין רחמים: קס"א חסד, קנ"א דין, קמ"ג רחמים[23].

[רקיע - ז"א]

ובסוד 'ותגזר אומר[24] ויקם לך' (איוב כב, כח), שזה נעשה בסוד השפתים, שכל דיבור צריך לחתוך בשפתיו, והבן מאד שמטעם זה צריך להגשים הטיפה שתהיה ראויה לתחתונים בסוד מאמר מתוקן, לכן כאן מתחיל סוד רקיע שבגימטריא ש"פ, דהיינו לבוש אימא, אך השרשים נעלמים, והבן. דהיינו שחשבון ג׳ אהיה השרשים גם בחינת י״ב אותיות השרשים נעלמו ונגנזו, דהיינו שחשבון ע״ה השרשים נחסרו וניטלו מאורות התנ״ה, ונשאר חשבון ש"פ בגימטריא 'רקיע'[25].

וזה סוד יה״ו שבשם.

[מאה ברכות - מלכות]

ואחר זה ההתגשמות בסוד הו' שהוא ז״א שורש עולם הזה הגשמי ממש, בסוד ״רקיע״ כנ״ל, וזה סוד מ״ה המתקן לפי הב״ן בסוד מתקלא[26], ואחר כך מקבלים צורה רביעית סוד מאה ברכאן, דהיינו על ידי שם אדנ״י בסוד הא׳ דאדני המצטייר ב-יוי׳ - א[27]. וה-נ׳ דאדנ״י בסוד יוד נ בסוד א.ד.נ. שבגימטריא ק׳[28], שזה סוד פה התחתון המוכן בסוד אדנ-י לברך מאה ברכות אלו[29] והבן מאד.

(ואפשר בזה להבין סוד ה'חרב לה׳ מלאה דם' (ישעיה לד, ו), שוא״ו גופא דחרבא[30] בסוד 'ותגזר אומר', שנחתך היטב בשפתים, וה׳ ה׳ תרי פיות דילה, שה׳ עילאה מולידה החרב בסוד 'רקיע', וה׳ תתאה פה התחתון המתקן לחרבא בסוד ק׳ ברכות, 'ויקם לך'), ורקיע הוא סוד הגלגל היומי הטבעי בלי התחלקות בין טוב לרע על פי הטבע והבן.

ואפשר שזה סוד ה'תמידים כסדרם, תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים', דהיינו 'כתית למאור להעלות נר תמיד' (ויקרא כד, ב), פירוש, שאין שמן עוד אלא מה שבזית, וצריך כתישה, וכשנוטלין השמן ומדליק הנר תמיד, נוטלים הזית עוד הפעם למכתשת, וכותשין ויוצא עוד שמן ומעלים נר תמיד, וכמו כן חוזר עד שיוצא כל השמן מהזית ולא נשאר בו כלום, [ואז] הוא בסוד המנוחה, והבן מאד[31].

וזה סוד תולדות האדם שנוצרים בדרך זה, דהיינו, ברגע התחלת שורשו בסוד הויה של הטיפה, צריך שבר וחתך להחתיך מהטיפה כל בחינת אור, רק חושך גמור בסוד התעוררות גופני לבד, וזאת מצטיירת בבטן אימא בהתפשטות איברים, עד שיוצא לאויר העולם בבחינת 'עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' (איוב יא, יב), ומכל מקום ההכנה נמצאת בו מתוך עצמו ממש, כמו הזית שכותשין במכתשת כנ״ל, ומוציא טעם ואור וראוי להעלות נר תמיד.

וזה סוד כל התיקון שנתחדש אחר חטאו של אדם הראשון, שמנשמתו יצא כמה התחלקויות פרטיות[32], וכמו כן מנפשו וכמו כן מגופו, שזה סוד ריבוי הבריות. וכולן יצאו לפי חוקי הב״ן, דהיינו על פי דרכי שבירה, ומכל מקום אור המ״ה מתחבר עמם, ובזה מצטרף ומזדכך כמו זית במכתשת, שכל זמן שכותשין אותו מוציא שמן. ומה שנתערב בגופו של אדם הראשון מטוב ורע שלא היה אפשר להתברר כלל, יצא בפרטיות על ידי ריבוי בריות טובים ורעים, ויש להם קשר זה לזה בסוד המתקלא, דהיינו שמתוך שנתפרד שבעים אומות ושואבים הזוהמא שבגוף, היא הנותנת מקום להמציא אומה הקדושה, כי זה מתקלא ערוכה מראש, ואפילו אם היה חסר אומה אחת מע' אומות לשאוב הזוהמא השייך לאותו חלק, לא היה מציאות לאומה הקדושה להמצא, כמו דרך משל יין שמתערב בו שמרים, שכל עוד שיש בו חלק קטן אפילו משמרים, לא יכשר לשתיה. נמצא אשר האומות בעצמם נותנים מציאות הכנה לזרע ישראל שיהיו מוכנים מוחם ולבם להשראת הקדושה כנ״ל.

וכמו כן בישראל עצמם, הפחותים שבהם שואבים המותרות דקדושה, והמה על ידי כך מעמידים בקרבם הטובים שבהם ומקיימים אותם ממש, דהיינו סוד מתקלא, שחציו החייב על צד אחד מן המאזנים, וחציו הזכאי על כף השני, וכף אחת של המאזנים נותן עמידה הממוצעת לכף הב' מן המאזנים, וקו המשקולת על ציור הנרצה, והבן היטב.

וזה סוד ״אלף נכנסים לתלמוד ואחד יוצא להוראה״ (ויקרא רבה ב, א), שהתשע מאות ותשעים ותשעה המה ממש מולידים ומקיימים את אחד מהם להוראה[33]. וזה סוד 'שקול משה כנגד ס' רבוא'[34] (שיר השירים רבה א, סד; זוהר בשלח אות סח), והבן.

ובצדיק עצמו גם כן, אלמלא לא היו לו כלים הגסים בגופו, שהמה הבטן וגְוִיָּה שואבי הזוהמא, ואין צריך לומר כלי הרוח והדיבור, לא היה מציאות למח שלו להמצא. כי האדם בעצמו הוא עולם קטן (זוהר לך לך אות של) וכולל הכל, ובאמת כח הולדה שלו הוא עצם מאוס וסרוח נפרד ונבדל מכל טעם אור כנ״ל, אלא כיון ששורש כל דבר נמצא - הוא אור, לכן אפילו טיפה סרוחה יש שם איזה ניצוץ קטן של אור, אלא צריך להפריד ולשאוב כל הזוהמא, כמו שמכבסים מרגלית מטונפת באשפה, וכמו שמוציאים מאור העלעקטרי [-החשמל] החשוב מכל נמצא גשמי. לכן בהתפשטות ובהתחלקות הטיפה לאברים במעי אמו, אשר סגולת אברים אלו לשאוב זוהמא שבטיפה הסרוחה, יזדכך ויתברר מהם האבר החשוב שהוא המח משכן הדעת והקדושה, וזה לא בפעם אחד, אך לאט לאט בכל יום נשאב זוהמא ממח על ידי אברים הגסים, עד שנמצא המח משכן קדוש בלתי לד׳ לבדו, שאז נשלם עבודתו.

היוצא מהנ״ל, אשר הגם שעיקרו של עולם המה זרע ישראל, ועיקרו של ישראל המה הצדיקים ותלמידי חכמים, ועיקרו של אדם - מוחו ונשמתו, עם כל זה המה שניים לו במדרגה, וכמו תולדות נחשבו להם באמת, הן בהולדה והן בקיום, שאלמלא לא היו נמצאים האומות שואבי הזוהמא מכללות בנין הגופים, לא היה בשום אופן יכול להתגלות מציאות זרע ישראל מוכנים להכיל בקרבם שכינת עוזו יתברך ואמונתו, אשר באמת אין כלי הגוף מוכנים לזה כלל, ורק מחמת מציאות הגוים אלו בכל הבחינות שבהם, הם מנקים גופם של האומה ושואבים הזוהמה שבו ומעמידים אותם על ציור הנרצה. וזה הטעם שע' אומות הוקדמו לזרע ישראל, ונמצא שהמה המולידים אותנו בבחינה זו של מציאות, כמו אבא ואמא המולידים את בנם לאויר העולם.

ובערך הזה פחותי ישראל לתלמידי החכמים שבהם, ובערך זה איברים החיצונים שבאדם לאברים הפנימים, שבין בתחילת המציאות נצרך המח לאברים שישאבו הזוהמא שבטיפה סרוחה, ואחר כך יוצא אבר הזך המוח, וכמו כן בכל רגע צריכים האברים לשאוב זוהמת המוח להמציא אותו בבחינת הנדרש, ולא עוד אלא שצריכים לזונו, כי לא נמצא כלל בעולם מזון בעדו הזך, ורק על ידי ששואבים זוהמא מן המזון, יוצא מזה מזון זך להזין להמוח. וזה הטעם שאנו מחשיבים אותו, והם יחשבו אותו כדבר טפל להם, באשר שהמה המולידים אותו ומקיימים אותו. וזה סוד ש'עליונים למטה ותחתונים למעלה'.

וזה כל ענין העבדים המתפרצים על אדוניהם, דהיינו מטעם הנ״ל, בראותם שהמה עיקרי המולידים אותו, וגם מקיימים אותו, על כן מתפרצים עליו. וזה ענין 'תחת עבד כי ימלוך ושפחה כי תירש גברתה' שרגזה הארץ (משלי ל, כא-כג), שזה ענין הגלות כולה. אבל לימות המשיח כשתשאב הזוהמא מעל גבי הטיפה סרוחה ויהיה קיום לראש בלבדו, לא יהיה צריך לכלים מוציאי אשפה קיא צואה, והגם שעבדים יהיו גם כן על משמרתם, דהיינו שיהיה אכילה ושתיה וזיווג, עם כל זה יהיה לטובת העבדים דוקא, דהיינו להחזיר הקליפות התאוים לשורשם, ונמצא העבדים נולדים ומתקיימים מאדוניהם, והיא הנותנת הכנעה גדולה להם. ואז בין בעולם קטן ובין בעולם גדול יוכר מעלת הראש על הגוף והבן. וזה סוד שבשעת הגורן ניכר בשביל מי נזרעה השדה[35].

[36]וכל זה הענין נמשך מחטא עץ הדעת שנגזר על האדם 'ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית ב, יז), וד' חשב 'לבלתי ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד, יד), על כן הורד מעולם אל עולם הזה, דהיינו שנוּטל ממנו אורות פנימיים ופַּסְקֵי לְחַיוּתָא (-וחתכו לחיותו), שזה נעשה לטובתו שישאר בחיים, כי בבחינה שהיה לפנים לא היה ראוי לחיות בסוד 'אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד'[37], בסוד 'המוסיף גורע'[38], ובהתגלות הע' להוציא הס"א, תיכף נתעלם בחי' דוכרא דא"א[39], ונוסף הע' על שתי עשרה פרצופים, תיכף נעשה משתי עשרה כי נתעלם הכתרא והבן מאד.

וזה השאיר לו חיים בעולם הזה בסוד מאה ברכאן, שזה שנתמעט בסוד 'ותשת עלי כפך' (תהלים קלט, ה), וקומתו שהיה ת"ק אמה בסוד קומת עץ החיים, דהיינו מהארץ עד רקיע[40], נתמעט בסוד הארץ לבד שקומתה מאה אמה (זוהר בראשית-ב אות שיא), ולשוב לקומתו צריך להתתקן בכל הפרטים שנתערב בהם הזוהמא באופן הנ"ל, והיינו סוד תשובה באותו מקום ובאותו אשה ובאותו זמן[41], וכיון שחטאו לא נגע אלא לתחתונים, דהיינו לגוף, בסוד 'כל המוסיף גורע', ע"כ גם בחינת התיקון אינו נוגע אלא לגוף בסוד רגעי הזמן. וזה סוד שנתפרד נשמתו לחלקים וניצוצים, ובהשלמת כל חלק תיכף מגיע לגן עדן, וא"כ חוזר הפחד שלא ישלח ידו לעץ החיים וחי לעולם, על כן חוזר עליו אז להט החרב המתהפכת בסוד השמירה, ונגרש בחזרה לעולם הזה בסוד המיתה כדי שישאר בחיים כמו שהיה לפנים כדי שיהיה תיקון ליתר הניצוצין שיצאו ממנו. אבל בהתתקן כל הניצוצין שלו, תיכף יעלה וישוב לגן עדן העליון כי לא יהיה יותר שוב פחד.

וזה סוד הזיווגים הצריכים בכל יום לקיים את האדם וליתן לו חיות [מחדש] בסוד 'המחזיר נשמות לפגרים מתים' (מברכות השחר), וסוד המזון הגשמי ליתן לו חיות חדש, כי הכל הטעם שאין לו באמת חיות כלל, כי כבר נפסקו חיותיה ממנו בסוד עץ הדעת כנ"ל, וצריך תמיד לחיות חדש, שזה סוד בנין זו"נ בכל יום, והבן[42].


[1]ע"פ רש"י: הגוים חשובים אצל הבורא, כמר מדלי – כטיפה מרה המטפטפת משולי הדלי ומשקע טנופת המים ורוקבין העץ, וכשחק מאזנים – שהנחושת מעלה עיפוש ומשתחק.

[2]ע"פ ברכות סא, א: "דרש רב נחמן בר רב חסדא, מאי דכתיב (בראשית ב, ז) 'וייצר ה' אלקים את האדם' בשני יודי"ן. שני יצרים ברא הקב"ה, אחד יצר טוב ואחד יצר הרע".

[3]הֶבֶל הָעַצָמוֹת. זוהר שלח אות רכא, ושם בהמשך המאמר מבאר שזו הארה מועטת.

[4]עי' תע"ס חלק יב אותיות רטז-רכב, אשר מח לב וכבד הם כלים לנר"נ, והם צלם אלקים.

[5]עי' זוהר תולדות אות נו, וזה לשונו בהסולם: "אמר רבי יוסי, אם כן מה ההפרש בין עולם הזה לאותו הזמן, אם גם אז יהיה היצר הרע... אמר ר' אחא כך הוא, שהקב"ה מעורר היצר הרע לאותו הענין כפי שצריך אל הזווג בלבד, אבל לא לכל שעה שיהיה תמיד עם האדם, כמו עתה שהוא נמצא תמיד עם האדם ובני אדם חוטאים על ידו, אלא שיתעורר רק אל הזווג בלבד. והתעוררות ההוא של היצר הרע לשעת הזווג, יהיה התעוררות של הקב"ה, שהקדוש ב"ה יעורר אותו כנ"ל, וזהו שכתוב (יחזקאל לו, כו) 'והסירותי את לב האבן ונתתי לכם לב בשר', מהו לב בשר, אמר ר' יהודה, לב, להוציא בשר ולא לדבר אחר, דהיינו ללידת בנים בלבד. ועל זה נאמר, 'ונתתי לכם', הרי שהקב"ה בעצמו יעורר את יצר הרע לשעת הזווג".

[6] הטעם לשינוי זה בענין הולדה בין הזמן הזה לעתיד לבא, מתבאר היטב במאמר פד.

[7]עי' זוהר פנחס אות רכג.

[8]מגילה ו, א: "קסרי וירושלים... אם מליאה זו - חרבה זו. אם מליאה זו - חרבה זו".

[9]מוזכר בכתבי האר"י פעמים רבות, וז"ל בשער המצוות פרשת ראה: "ע"י חטא אדם הראשון עירב טוב ברע וכל הנשמות של קדושה נפלו לתוך הקליפות... וכמו שאדם הראשון פגם בכל העולמות, לכן כשנפלו ממנו הנשמות הכלולות בו אל הקליפות, נתערבו בד' רוחות העולם".

[10]בתע"ס חלק ב' פרק א' או"פ ד: "יש ערך ידוע להבחין במדרגות של לידת פרצוף, ששם מכונות ארבע הבחינות שברצון, בשמות: אור, מים, רקיע, מאה ברכות או מאה שערים". ובתע"ס חלק י' לוח-התשובות ל' ובזוהר תרומה אות תשמו מבואר טעם הענין.

[11]עי' תע"ס חלק ז' אות לב שאותיות הן בחינות כלים.

[12] עי' במאמר טז שמקרי העולם הם כאותיות מפוזרות בלי צירוף.

[13]מגילה כא, ב: "עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו, ויאמר דבראשית (-היינו, עשרה פעמים 'ויאמר' המוזכרים במעשה בראשית). הני תשעה הוו? בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג, ו) 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו של צבאם'". עי' גם במראות הסולם בסוף הקדמת ספר הזוהר (ביאור כללי לי"ד פיקודין) שעומד על סדר עשרת המאמרות.

[14]עי' עץ חיים שער ח' פרק א; תע"ס חלק ו' אות מו ואילך, שפסוק זה אזיל על תיקון המלכים הנשברים, ותחילת תיקונם הוא בקמץ ופתח שהם כתר וחכמה, וכן רומזים על כ"ב האותיות כי מבנה צורת הניקוד שלהם הוא ב' ווי"ם ויו"ד, שבגימטריא כ"ב. ועי"ש עוד בביאור עניינים אלו, וכן בצורת בנין הניקוד וניצוץ ורקיע המובא כאן בהמשך המאמר. ונראה כאן שרומז שכתר הוא 'קמץ', לשון קמיצה וסגירה שאינו מגולה, ולכן "בראשית" שהוא מאמר ראשון כנגד כתר, לא מגולה בו הלשון מאמר. משא"כ נקודה הב' שהיא 'פתח' וכנגד ספירת החכמה, שם כבר מגולה האור, כמו שכתוב "פתח דבריך יאיר".

[15] נדה לא, א: "אבא נותן את הלובן ואמא את האודם". ובהסולם (הקדמת ספר הזוהר אות קטו) מבאר: "עצם הולד הוא הלובן שבו שמאבא... אמנם ללבוש חסדים צריך, כי אין מציאות לחכמה בלי לבוש חסדים, וע"כ צריכים לבחינת האודם דאמא, שהוא סוד המסך הממשיך חסדים".

[16]צ"ע, דלכאורה פיענוח הר"ת של אמ"ר הוא אור מים רקיע, כמובא במאמר זה להלן וכן במקומות אחרים.

[17] ההסבר שכותב כאן רבינו לענין אמ"ר וק' ברכאן, נראה שהינו ע"פ "אדיר במרום" לרמח"ל (עמ' קס ואילך מהדורת הרב ספינר).

[18]עי' זוהר וישב אות עא, שבאות ו"ו, ו' ראשונה רומזת על התפארת שהוא קו אמצעי של החג"ת, וו' המילוי רומזת על היסוד שהוא קו אמצעי של הנה"י.

[19]בזוהר וישלח אות רלז מבאר שספירות נצח והוד הן שחקים הטוחנים מן, עי"ש הטעם.

[20]שם הויה מסתדר בי"ב צירופים שונים: י-ה-ו-ה, י-ה-ה-ו, י-ו-ה-ה, וכן עד"ז.

[21]בזוהר תולדות אות ע' ועוד מקומות: אור בגימטריא ר"ז. וכן ה' פעמים כ"ב (110) וי"ב צירופים (12) ופה (85) - בגימטריא ר"ז (207).

[22]ע"ב: יוד הי ויו הי. ס"ג: יוד הי ואו הי. מ"ה: יוד הא ואו הא. ב"ן: יוד הה וו הה. הרי שבד' השמות האלו יש ט' פעמים אות יוד.

[23]שם אהיה הוא בחינת אמא. אהיה במילוי יודין: אלף הי יוד הי, עולה בגימטריא קס"א. אהיה במילוי ההין: אלף הה יוד הה, עולה בגימטריא קנ"א. אהיה במילוי אלפין: אלף הא ואו הא, עולה בגימטריא קמ"ג, וביחד הם תנ"ה. ועי' בתע"ס חלק ו' אותיות נא-נד; חלק י' אות מח ואילך.

[24] ראשי תבות: אור מים רקיע.

[25]ג' אהיה במילויים (קס"א קנ"א וקמ"ג) הם בגימטריא תנ"ה. אותיות השורשיות של ג' אהיה עולים בגימטריא 63 (אהיה בגימטריא 21), וחשבון האותיות עם מספר י"ב האותיות השורשיות הנ"ל, עולה בגימטריא 75. באם נפחית את ה-75 האלו מהתנ"ה (455), עולה ש"פ (380).

[26]ענין המתקלא מתבאר בהמשך המאמר, ועי' גם בשער מאמרי רשב"י, פירוש על ספרא דצניעותא פרק א.

[27]הרמז באות א' המצטיירת מי' ו' י', מבואר בתע"ס חלק יב לוה"ת א.

[28]נראה שכוונתו שאלף הנרמזת בצורת יוי – 26, אות ד' – 4, אות נ' – 50, אות יוד – 20, וסכום הכל הוא 100.

[29]עי' מנחות מג, א: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום".

[30]עי' זוהר שופטים אות ג: "י' רישא דחרבא, ו' גופא דחרבא, הא הא תרין פיפיות דילה". ואות ו' היא בחינת ז"א שכונה לעיל "ותגזור אומר" ומקבל מה' עלאה שהיא בינה, ומעביר לה' תתאה שהיא מלכות ובחינת פה.

[31] ע"פ המשנה במנחות פו, א המפרטת סדר כתישת הזית ג' פעמים, ודורשת שם על הכתוב (שמות כז, כ) "כתית למאור" – ולא כתית למנחות, היינו שאחר שיצא השמן זית זך הראוי למנורה להעלות נר תמיד, השאר הוא למנחות. ומרמז 'מנחות' מלשון מנוחה.

[32]בשער-הפסוקים בראשית סימן ב' (מובא בתע"ס חלק טז אות קיז-קיט): "דע כי חז"ל אמרו, כי אדם הראשון נידון בנשירת איברים. והענין הוא כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שתא אלפי שני דהוי עלמא כנזכר וכלם היו אברים פרטים שבו, וכשחטא נסתלקו ממנו כי שלטה בו הקליפות, ונטבעו כולם תוך הקליפות... והנה כשנולד כל צדיק וצדיק בעולם הזה, הנה הוא אבר פרטי מאברי אדם הראשון, ובהיותו נשלם ונתקן הצדיק הזה, הנה נשלם ונתקן אדם הראשון עצמו ממה שנתמעט ונגרע בתחלה". עי' גם במאמרי הסולם א' מאמר כח.

[33]בספר יד בנימין עמ' צט: "האחד שיצא להוראה הוא רק בעזרת האלף שעמלו עבורו ולא בכחות עצמו".

[34] מבאר כאן בהבלעה משמעות חדשה למאמר חז"ל: 'שקול משה' – היינו שהם בסוד מתקלא, משה מצד זה וס' רבוא מצד זה, שעל ידי ששואבים המותרות ממנו, מקיימים אותו.

[35] בראשית רבה פג, ח: "התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה, זה אומר בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אמרו החיטים, המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי". ועי' אגרות הסולם אגרת ס' שבשעת הגורן "נתבררו ונתלבנו הזכאים... והרשעים לאלתר למיתה כמוץ אשר תדפנו הרוח".

ובמאמר בכי"ק: "וזה סוד הזמנה דברכת המזון, שבשעת מעשה מקדמת את עצמה השפחה רעה כמו המוץ וקש והתבן המכסים בריבויים את כל השדה, וטועים מחמת זה שבשבילם נזרע השדה (בראשית רבה פג, ד). וזה שנצטוינו 'חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך' וכו' (דברים טז, יג) 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' (ויקרא כג, מג).

וזה ענין הזמנה 'הב לן ונברך'. פירוש, שסוף כל סוף דוד יטול הכוס והוא יברך בראש האבות (פסחים קיט, ב), ואז יהא הקש והתבן לסכך על האדם, והנחש ישמש אותו בהכנעה גדולה כעבד טוב, ובא הידיעה בשביל מי נזרע השדה, ואז הקליפה מתרחקת כששומעת הזמנה זו ויוצאת וראשה חפוי, וענג נהפך אליה לנגע, ועל ראש רשעים יחולו. וזה שאנו צועקים בקול גדול 'ומטובו חיינו' מתחת ידו הרחבה ית', ולא ממתנת בשר ודם שכולם כליל יחלופו. וברכה זו כמו כל ברכות אחרונות שצריך התחזקות לגרש החצופה חוצה. ומכל שכן אחר מזון רוחני שמתאמצות לפתות האדם שיגנוב בעדה הקדושה.

וזה ענין 'אתנן זונה' (דברים כג, יט) – דהיינו מתוך שזנה אותו, 'ומחיר כלב' – דהיינו היפך ממדת כלב שצועק הב הב, אבל כאן שתמורת כלב הוא, הוא שבע מזה שאינו צועק הב הב, והבן. 'לא תביאו בית ה'' – כי שנואים המה מאד מלפניו, כמו שכתוב (תהלים כח, ג) 'דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם, השם ישמרנו'. וזהו שכתוב (תהלים נא, יח) 'כי לא תחפוץ זבח ואתנה' מפחד אתנן זונה עולה לא תרצה מחיר כלב, ע"כ אין לי שום עצה אחר כי אם לשבור רוחי, 'ולב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה', כמו שכתוב (ישעיה נז, טו) 'ואת דכא ושפל רוח אשכון' וגו'".

[36] הקטעים הבאים מופיעים בדף אחר, וכמעט בבירור הם המשך המאמר.

[37] סוטה ה, א: "אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם".

[38] סנהדרין כט, א: "מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג, ג) 'אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו'" (רש"י: הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת גירעו, שדחף הנחש את חיה על האילן עד שנגעה בו. אמר לה: ראי שאין מיתה על הנגיעה, אף על האכילה לא תמותי) "רב אשי אמר: 'עשתי עשרה יריעת' (שמות כו, ז)" (רש"י: דל עי"ן מהכא הוו להו שתים עשרה [כי מספר י"א מכונה בלשון הקודש 'עשתי עשרה']). ונראה שרבינו מצרף את ב' הראיות לאחד, שחטא אדם-הראשון שנגרם מתוך תוספת וכן ע' דעשתי עשרה, הם ענין אחד.

[39] בתע"ס חלק ז' (אור-פנימי כ): "כללות הס"א הוא משבירת הכלים שיש שם י"א בחינות, ונודע שהתיקון שלהם הוא בסוד י"ב פרצופי דקדושה, כי כל התיקון של שבירת הכלים הוא בסוד שתים עשרה הפרצופים דאצילות שהס"א הולכת ומתבטלת על ידיהם עד בלע המות לנצח. וזה אומרו (מבוא שערים שער ב' חלק ג' פרק ח) 'לס"א יהבי חושבנא יתיר ואיהו במנינא בגריעו', כי חשבון הוא כינוי למלכות, והמלכות דס"א הוא בבחינת חושבנא יתיר, שהוא סוד 'מלכותא בלא תגא'... כי אין להם שום יניקה מהכתר... וזה אומרו 'כגון עשתי עשר', כלומר, בסוד כל המוסיף גורע הם מוסיפין ע' על שתי עשר ונשארו רק בי"א, כי אין להם יניקה בכתר".

ומקור הדבר שהפרצוף שפרח הוא דוכרא דא"א: עי' ב"אדיר במרום" עמ' שמה. וב"אור הבהיר" ערך ו"ק כתב: ע"י הע' הנוסף על שתי עשרה "פרח הכתר מהם ונשאר עשתי עשרה, דהיינו דוכרא דא"א שהוא הכתר לי"ב הפרצופין כנודע".

[40] בזוהר בראשית-א אות תכה מבואר: "עץ החיים הוא מהלך חמש מאות שנים", ובגמרא חגיגה יב, א: "אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע... וכיון שסרח, הניח הקב"ה ידיו עליו ומיעטו".

[41] יומא פו, ב: "היכי דמי בעל תשובה. אמר רב יהודה, כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה. מחוי רב יהודה, באותה אשה באותו פרק באותו מקום".

[42] עוד בטעם הדבר שמזון גשמי צריך קנין כל יום מחדש, עי' במאמר מבוא אות מז.