תוכן

'בתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים בו ושיתף עמו מדת הרחמים' (ע"פ בראשית רבה יב, טו; זוהר וישב אות כה), והקושיה ידועה[1].

והנה איתא 'כל האומר הקב"ה ותרן וכו' אלא מאריך אפו וגבה דיליה'[2]. ובאמת יום הנחמה המקווה לנו במהרה בימינו, נקרא יום הדין הגדול והנורא (מלאכי ג, כג). וצריך להבין למה נקרא בשם יום הדין הגדול? אלא באמת כך הוא, אם היה נברא העולם בדין ולא שיתף מדת הרחמים, אז היה הרשע בחטאו תיכף ימות, ולא היה מצויר צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, כי זה אינו משורת הדין כמובן. אבל לעתיד לבא, אז יוכר בין עובד ד' ללא עבדו, ויושלט מדת הדין בשלימות, וכל אחד ואחד יטול חלקו כפי חשבון מעשיו בדקות גדול, ובזה יצאו ישראל זכאין בדין ואומות העולם יאבדו, ולכן נקרא יום הדין.

ולכן כשעלה ברצונו לברוא את העולם היה במדת הדין, דהיינו צדיק וטוב לו ורשע ורע לו, אבל ראה שאין העולם מתקיים, פירוש, כמו שאיתא בספרים 'הן שמים לא זַכּוּ בעיניו' (איוב טו, טו), ופירשו כדי להוסיף תמיד בהירות, ולכן לא זכו תמיד בעיניו[3], והבן. ובזה נבין, כי אחר הבריאה במדת הדין, לא היתה זַכָּה בעיניו עדיין הבריאה, מפני שרצה לזמן לה יותר כשרין, לכן שיתף עמו מידת הרחמים, דהיינו להטיב לרעים וטובים, כי עי"ז יוגדל עבודת הצדיק, כי יהיה יותר בזַכּוּת בלי פניות, כיון שנמצאים צדיקים ורע להם ויוכבד עליהם המלחמה מחמת רשע וטוב לו, והבן. וגם על ידי אריכת אפיים לרשעים יש להם שהות להתיישב ולשוב, והבן. ואם בזה האריכת אפיים לא הוטבו, אז עונשם כפול, ולכן בזה יאבדו רשעים, והבן.

וזה פירוש 'ראה שאין העולם מתקיים', כי רצה שתהיה העבודה יותר גבוהה וחשובה, וזה בא על ידי ששיתף מדת הרחמים, והבן היטב. וזה נמי פירוש דברי חז"ל 'והלא במאמר אחד יכול להבראות' וכו', עי"ש[4], וזה נמי פירוש דברי המדרש שמשה רבינו ע"ה ביקש מקב"ה שלא יאריך אף לרשעים וכו' עד ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת וכו'[5].

***

הנהגת א"א וזו"ן - גילוי טוב ומטיב ושכר ועונש

את המאמרים שבפרק הבא כתב רבינו כנראה על סמך הגדרות הלקוחות מכתבי הרמח"ל שהסביר את הנהגות העולם הזה על פי שורשיהן בפרצופים העליונים שבעולם האצילות.

בספריו, לא השתמש רבינו בהגדרות אלו בכלל, כך שהן אינן מוכרות ללומדי תורתו, משום כך ראינו לנכון להקל על הלומד, ולהביא כהקדמה לפרק זה, סיכום של הרמח"ל על סדר הפרצופים וההנהגות הנמשכות מהם. ועי' עוד במאמר צב.

מתוך מאמר הויכוח להרמח"ל אות קלו

נמצאת כללות ההנהגה שלש מדריגות: ראשונה מדת החסד הגמור בכל עניניו, רוצה להטיב לכל, והיינו אריך אנפין. אלא שיש בזה איזה ענין אחד גורם שיצטרך המשפט, והוא כי ההטבה צריך שתהיה שלימה, ואינה שלימה אם המקבלים לא יקבלו בשכר שלם, שאם לא כן הם בושים בקבלם אותה. ונמצא שצריך לחשוב דברים לפי ההטבה עצמה – איך שימצא המשפט בנוי בחלקיו. והנה המשפט עצמו בכל עניניו הוא זעיר-אנפין ונוקביה, דהיינו נוקבא לפי ענין המקבלים לערך הכנתם, וז"א – ענין ההשפעה. ומה שביני ביני, פירוש: דרך יציאת המשפט הזה מן ההטבה – אלה הם אבא ואימא. נמצא שאו"א אינם אלא סיבות המשפט הזה לפי החוק הראשון של ההטבה.

ונמצאת עתה העצה העמוקה גלויה לפנינו: רצה הרצון העליון להטיב לכל הטבה שלימה, ומדה זאת היא א"א. אלא שמכאן יוצא ענין המשפט שצריך שיהיה, ונמצאים איזה דרכים ידועים לעשות המשפט הזה, והמשפט נבנה על פיהם. הרי המשפט ודרכי המצאו שנבחין כל דבר בפני עצמו, כשנרצה להבין שרשי המשפט הזה, פירוש: שרשי החוקים האלה איך הם נוסדים, צריך שנבחין או"א וכל עניניהם. אך כשנרצה לידע החוקים עצמם מה הם – נבין ז"א. ותראה שהסבות מולידות את מסוּבביהם, ועל כן או"א הם המוציאים זו"ן, אבא – סיבה רחוקה סיבה ראשונה, אמא – סיבה קרובה סיבה שניה.