תוכן

נתנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים.
אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שאבא מוציא כסף עבורו. וכל כמה שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואח"כ הילד זורק או ששובר לכתחילה בכוונה. וכשאביו צועק עליו, הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר או זורק או מאבד בכוונה או שלא בכוונה. והילד לא מבין אפילו מה שאבא מדבר.
וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין עכ"פ, אך לא יכול לשלוט בעצמו להחזיק דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, מטעם שהילד רגיל מעט קטנות שכל דבר שאינו נצרך לשעתו מוכרחים לקלקל.
ואח"כ, כשמתבגר יותר, כבר יש לו כח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה אפילו בזמן שלא יהיה אף פעם טעם בהדברים האלה, ג"כ לא צריכין לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים הקטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה.
ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם הי' מבוגר ג"כ הי' נוהג, למשל בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי הי' קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, אבל כבר לא מקלקל את זה. וכן במטה כסא וארון.
ומזה אנו באים שהאדם בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו ג"כ רוחניות.
והרמז לזה, אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, וחז"ל אומרים איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו.