תוכן

וישב תשל"ב

א) ר"ש אמר (וישב ו') ת"ח כתיב, טוב ילד מסכן וחכם וכו', דאיהו יצה"ט. אבל טוב ילד, הה"ד נער הייתי גם זקנתי, ודא הוא נער, דאיהו ילד. מסכן, דלית ליה מגרמיה כלום. ואמאי אקרי נער, בגין דאית ליה חדתו דסיהרא, דמתחדשא תדיר, ותדיר איהו ילד וכו' וחכם, בגין דחכמה שריה ביה. ממלך זקן, דא הוא יצה"ר וכו', מן יומא דהוה לא נפק ממסאבתיה לעלמין וכו'.
(ר'חייא ג') דהוא ילד מיומין זעירין עמה דברנש דהא מתליסר שנין ואילך וכו'.
וי"ל דמכאן משמע אצל אדם שהוא בן עשרים שהיצה"ר הוא בן עשרים נקרא זקן. ואדם כשהוא בן שבעים שהיצה"ט הוא בן חמש ושבע נקרא ילד.
אלא יש להבין, שיש לנו ענין של חוקים טבעיים, שהם כמו מצות שהטבע מחייב אותנו לקיימם. והם מתחלקים לחיצוניות ופנימיות. למשל, כשהאדם אוכל לחם או שאר דברים ושותה מים או שאר משקאות. הלחם נק' חיצוניות, אשר החיצוניות לא מקבלת שום שינוי אצל האדם. ואצל כל אחד ואחד מתראה הדבר באותה צורה, שאיננו יכול לומר שפיסת לחם מקבל שינוי צורה בין אחד להשני, אלא כולם רואים את הלחם באותה צורה החיצונית. וכמ"כ שאר דברים חיצוניים, דהיינו מים או יין. כולם רואים את הדברים החיצוניים בלי שינוי, ואין הבדל בין אדם לחבירו.
משא"כ הפנימיות, שמלובשת בדברים החיצוניים, ידוע שבכל דבר מלובש תענוג של טעם אחר, מה שאינו נמצא בהשני. למשל הטעם שנמצא בלחם אינו נמצא בבשר. ואפילו בבשר עצמו יש גם כן להבחין כמה מיני הבחנות, כי הטעם שנמצא בבשר בקר לא נמצא בעופות. וגם בעופות עצמם יש להבחין בהטעם, כי הטעם שנמצא בבשר תרנגולים לא נמצא בבשר הודו או ביונים, וכדומה.
ז"א בהחיצוניות מלובש טעם שהוא פנימי, שכל התענוג שהאדם נהנה הוא רק מהפנימיות ולא מהחיצוניות. ורק בהפנימיות יש להבחין בין אדם לחבירו, שכל אחד ואחד מרגיש תענוג וטעם אחר מחבירו. וגם האדם בעצמו לא תמיד הוא בהרגשת אותו הטעם הפנימי של המאכלים והמשקאות, וזה תלוי לפי הבריאות ומצב רוחו של האדם.
אבל יחד עם זה אנו רואים, בעת שאין האדם מסוגל להרגיש את הטעם והתענוג הפנימי, המלובש באלו הדברים, אז האדם מוכרח להשתמש בדברים החיצוניים. ואין האדם יכול לומר, היות שאינו מרגיש טעם בהמאכלים, לכן הוא לא יאכל שבוע או חודש ימים.
או כמו שאנו רואים ילדים קטנים, שאין משיגים את הטעם והתענוג שמלובש בהמאכלים, אז הם מוכרחים לאכול בעל כרחם בלי טעם ותענוג, אחרת לא יוכלו להמשיך בקיומם ויגיעו לידי מיתה. אבל אדם מבוגר, כשהוא אוכל בזמן שאין לו טעם, הוא יתלה זה באיזו סיבה, מחמת מחלה או עגמת נפש וכדומה. ולגבי ילדים קטנים נאמר, שהם עוד לא קיבלו את ההתפתחות, שיבינו ושירגישו את הטעם הנמצא באכילה ושתיה וכדומה.
וכמ"כ במצות, התורה מתחלקת לפנימיות וחיצוניות. וגם כאן חיצוניות המצוה אצל כולם אותה צורה. ואין הבחן בחיצוניות המצוה בין צדיק הדור לאיש פשוט מן הרחוב. וגם כאן ההבחן בין אדם לחבירו הוא רק בהפנימיות המלובשת בהמצוה. שכל אחד ואחד מרגיש טעם אחר באותה מצוה. וגם לגבי האדם בעצמו יש להבחין בו בין טעם לטעם, כי אין האדם תמיד באותה ההבנה ובאותו מצב רוח, שתהיה לו היכולת להרגיש את הפנימיות שבהמצוה.
ומשום זה אם נקבל בחשבון חיצוניות המצות, אז כל האדם הוא בבחי' מוסיף והולך. היות שבכל יום פחות או יותר האדם עושה מצות. לכן כל זמן שהוא מוסיף והולך, אז יש לו הרבה מצות, ע"ד מארז"ל הריקנים שבהן מלאים מצוות כרימון.
אבל מצד פנימיות המצוות, היינו הטעם והתענוג שמלובש בהמצוות, ועל המטרה שהמצוות באו ע"ד מארז"ל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, שהתו"מ צריכות לזכך ולצרף אותו שיצא ויבוא לאהבת ה'. ויכול האדם לבוא לגיל שבעים ומבחי' חיצוניות יש לו הרבה מצות, אבל מבחי' פנימיות, להכוונה המלובשת בהמצות, עדיין לא הגיע ועדיין נמצא באהבה עצמית.
והדרך למי שרוצה לזכות לבחי' הפנימיות, שכל פעם הוא אומר, מה שהיה היה, ומכאן ואילך אני מקבל על עצמי ללכת בדרכי ה', היינו לזכות להרצון להשפיע. א"כ נמצא שתמיד הוא ילד, אפילו כשהוא בן שבעים שנה, ג"כ הוא אומר אז, שעד עכשיו לא היה בסדר, ומכאן ואילך הוא מתחיל. א"כ הוא תמיד בחי' ילד. ואפילו כשהאדם בגדלות, ג"כ שייך בחי' ילד (כמעשה דר' סעדיה גאון) ומ"ש תליסר.