תוכן

בזוהר וישלח קע"ח: ת"ח, ענה דא איהו ממזרא דאתא צבען על אימה ואוליד ממזרא ודא אתא מסטרא דרוח מסאבא דאתדבק ביה.
דידוע דבזמן שבא ושואל, מי או מה, ורוצה להשיב על השאלה הזאת, אז הוא ענה מלשון, לא תענה בריעך, היינו שמעיד אשר מצא אימים. אימים, הוא מלשון יומם, שהוא בחינת אורות ותענוגים בהעבדות. נמצא שהוא מעיד על עבדתו, שהוא מבחינת רצון לקבל, הנקרא שלא לשמה, היות שכל עבודתו הוא משום שמקבל תענוגים גדולים. ולולי שהיה לו תענוגים, לא היה עובד כלל.
אבל צריכים לדעת, שכל הנבראים נבראו רק לכבודו ית'. נמצא שגם היצר הרע עושה שליחות של מקום. לכן בזה שהוא בא עם שאלותיו, הוא מברר לו את המקור והיסוד של עבודתו. והיות שהעבודה היא תולדה מהרצון, לכן המחשבה והרצון נקרא אב והעבודה נקרא תולדה.
נמצא, שהוא בא לשאול על אביו, היינו מי הגורם לו העבודה. וזה פרוש, אשר מצא את הימים וכו' לצבעון אביו, היינו שמעיד שהגורם לעבודה הוא השלא לשמה, הנקרא צבעון, היינו צביעות, ולא אמת, הנקרא לשמה.
וקשה לזוהר, איך היה לו היכולת להמשיך עד עכשיו בעבודה, אם הכוונה שלו היא על יסוד של שקר. אלא שהיה כאן בחינת עירוב, זאת אומרת שצבעון בא על אמיה. אם נקרא הנקודה שבלב, שהיא משתוקקת לעבודת ה', (שהיא אבר מהשכינה הקדושה, הנקראת אם הבנים). אלא שצבעון בא עליה, שהוא השלא לשמה, הנקרא לשם הרצון לקבל, שהוא הגוף, שצבעון נותן לו להבין, שכדאי לעבוד בכדי להתענג בתענוגים רוחניים שבהם יכולים לקבל יותר תענוג מתענוגים גשמיים.
ויש כאן עירוב של מין בשאינו מינו. לכן התולדה, הנולד מזה הוי ממזר, היות שהנקודה שבלב צריכה להתייחד עם הרצון להשפיע, ולא עם הרצון לקבל. נמצא כי הגורמים לעבודה הנקראים אב ואם, הוי מין בשאינו מינו. לכן המוליד הוי ממזר.
וענה, הוא הנולד מצבעון אביו, נמצא שהוא עם שאלותיו גרם לו להוליד תולדה, הנקרא וענה, היינו העדות שלו כנ"ל. זאת אומרת, שדוקא על ידי השאלה גורם לו להוליד ממזר. ויש כלל, שממזר אינו מוליד, שענין תולדות היינו העבודה כנ"ל. לכן כבר לא יכול להמשיך בעבודה, כי עכשיו כבר נתגלה לו, שכל עבודתו היא רק שלא לשמה. מה שאין כן מקודם היה חושב שעובד לשמה.
נמצא, שהגלוי הזה עשה לו טובה גדולה, שיש לו עכשיו לשום את עיניו ולבו, שיתקן את מצבו, כדי שיזכה לבוא לדבקות אמיתי, וכל מחשבתו יהיה רק להשפיע נחת רוח להשי"ת.
וזה שממשיך שם הזוהר, ועם כל דא כל בר נש דאזיל באורחוי דקב"ה ודחיל ליה לא מסתפי מנייהו. אורחוי דקב"ה, נקרא למעלה מהדעת, בין במוחא ובין בליבא, לא מסתפי מנייהו, שהכוונה היא לא מפחד מהשאלות של מי ומה. וזה מה שכתוב בזוהר, אמר רבי יצחק כגוונא דא כל אינון טורין חרובין אתר בי מותבא דלהון וכו', וכל אינון דמשתדלי באורייתא עלייהו כתיב ה' ישמרך מכל רע וכו', טורין פרוש הרים דברים העומדים באמצע הדרך, שלא נותנים ללכת ולהמשיך, בכדי לבוא להמטרה, נקראת הרים, שענינו הוא הרהורים, מ"ז הם מעכבים את עבודת האדם.
וזה פירוש עלו בטורא, היינו שנכנסו לתוך ההרהורים הנ"ל ונחרבו, היינו שנאבד להם כל השגתם. לכן אמר טורין חרובין אתר בי מותבא, זאת אומרת שמביא להם רק חרבן, מה שאין כן להולכים בדרך ה', הם עולים בהר ה', כמו שכתוב מי יעלה בהר ה' וכו', נקי כפים ובר לבב, היינו מוחא ולבא, ששניהם יהיו בבחינת השפעה ואמונה למעלה מהדעת.