תוכן

שמעתי א' אדר תש"ז בסעודת טבריא
טבריא, דרשו רז"ל טובה ראייתה. ראיה, הוא סוד חכמה. טובה, ששם מסוגל לזכות לבחינת חכמה. ורשב"י היה מטהר את שוקי טבריא. שענין "טומאה של מתים", היינו של הרצון לקבל, שהוא בחי' רשעים בחייהן קרויים מתים. וכל הטומאות הן שייכות רק לבחינת חכמה. לכן בטבריא ששם היא סגולת החכמה, היה צריך לטהר את השוק.
דגים קודמים לבשר: ענין מה שאוכלים בסעודה מקודם דגים, הוא משום שענין דגים זוכים בחינם בלא הכנה, לכן אוכלים זה מתחילה, בשביל שלא צריכים הכנה. כמ"ש: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם", ופירשו בזוהר [בהר אות ט]: חנם בלא מצוות, היינו בלא הכנה.
ולמה אין צריכים הכנה לדגים? הענין הוא, משום שדג, אנו רואים שהוא רק בחי' ראש, ואין לו ידים ורגלים. שדג הוא בחי' עינא פקיחא ולא נאים תדירא, ולפיכך לא צריך נטירותא. משום שענין הדגים הוא בחי' חכמה, ובחי' שבת שקדמה לתורה. וענין תורה הוא סוד משא ומתן, שזה סוד "לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש", היינו שלא היה המשא ומתן. וחנם, נק' בלי משא ומתן.
ותורה נק' בחי' עולם הבא, ששם הוא בחי' "ישבעו - ויתענגו", שהשביעה אינה מכבה התענוג, משום שהוא תענוג הנשמה. משא"כ בחי' שבת שקדמה לתורה, שהוא בחי' חכמה, הוא בא לבחי' גוף, והגוף הוא בחי' גבול, שהשביעה מכבה להתענוג.
יוסף חצה דג ומצא מרגלית בבשרו. מרגלית, היינו בחי' מרגל, ודג הוא בחי' שאין שום משא ומתן, שזה סוד שאין לו ידים ורגלים. וחצה, הוא סוד, שעל ידי עלית המלכות לבינה נתחלקה כל המדרגה לחצאין, שעל ידי ההתחלקות נעשה מקום להמרגלית. וכל המשא ומתן הוא רק על בחי' המרגלית הזו, שכל התורה נמשכת מכאן. וזה ענין שמרגלית [טובה] היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו ע"ה, וכל חולה שהיה מסתכל בה מיד נתרפא. משא"כ מבחי' דג לבד אין שום שכר, אלא שהוא בחי' חנם, כמ"ש: אשר נאכל במצרים חנם.
תבור וחרמון בשמך ירננו (תהלים פט, יג). שהוא סוד "על הרי בתר". שהרים נק' המחשבות, מלשון הרהור. בתר, מלשון "ויבתר אותם". שעל ידי ההרהור נחתכים לשנים, היינו הראש מן הצואר. [על זה אומר: תבור וחרמון בשמך ירננו, שמההרים הגבוהים באה שמחה].
ואת גולן בבשן (דברים ד, מג). [בשן הוא לשון בושה. גולן לשון גאולה]. שעל ידי הבושה אנחנו נגאלין.