תוכן

טבע האדם, שיכול לוותר על תענוג קל בכדי שיקבל תענוג יותר גדול. לכן בזה אין נוהג ענין של בחירה. משא"כ מי שעובד בעמ"נ להשפיע, רק מטעם אמת, היינו שדרך האמיתי היא רק בעבודה עמ"נ להשפיע, בזה שייך בחירה, כי הוא בוחר לעבוד בדרך האמת, אעפ"י שלא יהיה לו שום תענוג, ואעפ"י שבדרך זה יש בחי' יסורים. וכל זה רק מטעם שהוא רוצה לבחור בהאמת (ע"ד מוטב יהיו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה).
י"ל, שאם האדם עוסק בתו"מ מטעם שכר ועונש, ולא מטעם להשפיע, אז כבר יש לו הספקה, בבחי' האמונה שיש לו. כי מטבע הגוף שהוא מפחד מיסורים ורודף אחר התענוג. ומשום זה אין לו צורך הכרחי לזכות לגדלות השי"ת, כי מאי איכפת לו לדעת את שיעור גדלות השי"ת. היינו כי אין לו צורך לדעת את גדלות השי"ת, אם הוא עובד ה' באמונת שכו"ע, כי אין גדלות המלך סיבה שתחייב אותו לריבוי עבודה בתו"מ, כי אין כל קשר ביניהן. אלא הסיבה להעבודה היא תלויה בשיעור אמונת שכו"ע.
משא"כ מי שעובד מטעם להשפיע, היינו שיש טבע בהגוף שיכול להכניע א"ע תחת מי שגדול ממנו, ויש לו כח לשמש את מי שגדול ממנו, נמצא שרק שיעור גדלותו של השי"ת מחייב אותו את העבודה. ובשיעור שמאמין בגדלות השי"ת, לפי שיעור זה יש לו כח לעבודה.
ומאחר שרצון ה' הוא שהתחתונים יזכו לראות את גדלותו ורוממותו של הבו"י וית', לכן משום זה התחתון צריך לעבוד רק מטעם להשפיע. היינו לא מטעם מתנת המלך, הנק' אהבה התלויה בדבר, אלא מטעם המלך עצמו, מאחר שהוא מאמין בגדלות המלך, לכן יש לו כח להשפיע ולשרת את המלך.
נמצא שכל עבודתו היא בהתבוננות גדלותו ורוממותו ית'. ובשיעור שיש לו הכרה בגדלותו, בשיעור זה הוא מרבה בהעבודה. לכן יש מעלה יתירה בהעבודה של עמ"נ להשפיע נ"ר ליוצרו.