תוכן

ח. הכלל והפרט שווים

כי כלל והפרט שווים אהדדי כמו ב' טיפות מים, הן בחיצוניות העולם, דהיינו, מצב הפלנטות בכללם, כי אפילו באטום המימן היותר קטן, אנו מוצאים שם תהליך שלם של שמש ופלנטות הרצים סביבתו, ממש כמו בהעולם הגדול. ועד"ז האדם שהוא פנימיות העולם, הרי תמצא בו כל התמונות של העולמות העליונים אבי"ע גם כן, כמו שאמרו המקובלים שראש הוא אצילות, ועד החזה בריאה, ומשם עד הטבור יצירה, ומטבור ולמטה עשיה.
ועל כן עיבורו של אדם תראה גם כן מהלך של מעילא לתתא. דהיינו התפשטות איטי לאט לאט מהמוליד שלו שהוא אמו, עד שנעתק וניתק ממנה לגמרי, כי יוצא לאויר העולם ונכרת הנאפעל (-הטבור) שלו, דהיינו מרשות מולידיו עד רשות עצמו. ואז מתחיל המהלך של מתתא לעילא, ימי יניקה, שעדיין דבוק בשדי אמו, עד שצורתו משתלמת בשיעור האחרון של קומת מולידיו.
אולם אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה הוא, פירוש, כי בהכרח שאינו יליד אשה, אלא עפר מהאדמה כמו שאר הבריות הראשונות שנתהוו מעפר ההוא, כמו שכתוב (קהלת ג, כ) "הכל היה מן העפר". אולם העפר הזה נמשך מהעולמות העליונים הקודמים לו.
והוא כי גם למעלה יש אור וכלי. האור הוא צורות הקבלה, והכלי הוא הרצון לקבל את הצורות המותאמות ההם. וענין הכלי הזו הוא תמיד בלי קביעות של משהו, לא מחשיבות, ואין צריך לומר ממשיות, כי הרצון לקבל אינו ממשית עומד בפני עצמו, זולת עם המקובל אליו, ועל כן אין לו שום ממשות וערך יותר מהמקובל.
כמו העני הרוצה לקבל עשירות, אין לו שום חשיבות יותר מעני אחר השמח בחלקו ואינו רוצה לקבל עשירות. ואדרבא, עוד גרוע ממנו. והוא, כי הרצון לקבל עם דבר המקובל נחשב לאחד, והמה רק ב' חצאי דבר. וכל חצי כשהוא לעצמו ונבדל, אין לו שום ערך שיהיה מה לדבר ולישא וליתן עמו.