תוכן

ה' מנחם אב תש"ד בסעודה של גמר חלק הזוהר
ענין "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב" [ברכות ו' ע"ב]. א"כ מדוע אנו רואים אפילו אם כבר הדברים נכנסו ללב, מ"מ האדם נופל ממדרגתו?
והענין הוא, בזמן שהאדם שומע את דברי התורה מרבו, תיכף מסכים לדעת רבו, ומקבל על עצמו לקיים דברי רבו בלב ונפש. אלא אח"כ כשיוצא לאויר העולם, אז הוא רואה וחומד ומתדבק ברצונות הרבים המשוטטים בעולם, אז הוא ודעתו ולבו ורצונו מתבטלים ברוב. וכל זמן שאין בידו הכח להכריע את כל העולם לכף זכות, אז הם מכריעים אותו ומתערב ברצונותיהם, ואז הוא כצאן לטבח יובל ואין לו בחירה, והוא מוכרח לחשוב ולרצות ולחשוק ולדרוש את כל מה שהרבים דורשים. ואז הוא בוחר במחשבותיהם הזרות, ובתשוקות ובתאוות הנמאסות, מה שהן זרות לרוח התורה, ואז אין לו שום כח שיוכל להכריע את הכלל.
אלא עצה אחת יש לו אז, שיתדבק ברבו ובספרים, שזה נקרא מפי ספרים ומפי סופרים. ורק בהתדבקותו בהם, הוא יכול לשנות אז דעתו ורצונו לטוב. אבל בויכוחים ובפלפולים מחודדים לא יעזרו לו אז לשנות את דעתו. אלא רק בסגולת הדביקות, כי היא סגולה נפלאה, שהדביקות מחזירתו למוטב.
ורק בזמן שהוא נמצא בתוך הקדושה, אז הוא יכול להתוכח עם עצמו ולפלפל בפלפולים יפים, איך שהדעת מחייבת שילך תמיד בדרכי ה'. אבל את זה הוא צריך לדעת, שגם אחרי כל החכמות וְהַודָאות שיש לו, שיכול כבר ללכת עם המושכלות האלו לנצח את הס"א, הוא צריך לחקוק במחשבתו שכל זה כלום לא שוה, שאין זה כלי זיין שיוכל לנצח את מלחמת היצר. משום שכל אלו המושכלות הן רק תוצאה שהשיג אחרי הדבקות הנ"ל. ז"א, שכל המושכלות שעליהן הוא בונה את כל הבנין שצריכים ללכת תמיד בדרכי ה', הוא היסוד שהוא הדביקות ברבו, וממילא אם יאבד לו היסוד, אז כל המושכלות אין להן שום כח, משום שחסר לו עכשיו היסוד. לכן לא להסתמך על שכלו, אלא שוב להתדבק בספרים ובסופרים, ורק זה יכול לעזור לו. אבל לא שום שכל ותבונה, משום שאין בהם שום רוח חיים.