תוכן

האדם צריך לקונן על חרבן בית המקדש, וא"א לקונן על דבר שאין לו הערך האמיתי משיעורו הראוי מהדבר שנאבד לו. ואם האדם רוצה לקונן על איזה דבר. כי ענין קינון אינה עצם אלא תוצאה מאיזה הרגשה של חסרון, וכפי ערך האבידה, באותו שיעור הוא יכול להרגיש את כאב האבידה.
לכן אם הוא רוצה לצער עצמו על דבר שנאבד הוא צריך מקודם לשים לבו ולהעריך את ערך חשיבות האבידה, וממילא יתעורר בקרבו את רגש צער וכאב ממש כפי ערך יקר שבדבר שנאבד לו.
ועוד צריכים לדעת כי חרבן בית המקדש נוהג גם לגבי הפרט. כי לב האדם הוא מקום שיכולים לבנות שם מקום משכן להקדושה, וגם ח"ו להיפך, דהיינו בעת שהאדם חושב לעשות נח"ר ליוצרו אז כל הרצונות שבו הם בקדושה, ונקרא אז בית המקדש כי כל הרצונות שלו מקודשים לה'. ובזמן שהאדם נמשך אחרי שליטת היצר, אז נעשה חרבן ביהמ"ק שענינו הוא שנחרבו ונהרסו כל הרצונות דקדושה, וכל שאיפות נעשה עכשיו רק למלאות את רצונו עצמו, ואז אם הוא רוצה לבנות בחזרה את בנינו שהיה בזמן שהיה בהתעלות הנפש אין אז ביכולתו וגם אין לו האומץ לבקש מה' שיבנה בחזרה את בית מקדשו עצמו, כי הוא רואה שאין לבו עמו. ואחר קל לו להתפלל לה' למלא את צרכי עצמו מלבקש מה' שיבנה את בית מקדשו.
אז אין לו אחרת שיצייר לעצמו, איך היה נעים לו בזמן בנין בית המקדש שהיה יכול להקריב קרבנות בכל זמן שרצה, היינו שהי' מוכן תמיד להקריב עצמו לקדש שמו ית' ועכשיו הכל נחרב ונהרס וכל הסיבה היא מצד החטאים, היינו החטאים שהאדם התחיל להקל בענין יראת שמים עי"ז הוא נתן מקום לשליטת חיצוניים, ועי"ז ירד מטה מטה עד שהגיע להמצב שהגיע.
ויראה את המרחק מבין בנין ביהמ"ק עד שהגיע לבנין הס"א ומשני קצוות אלו יעשה חשבון עד שיתעורר בו ענין השתוקקות לבנין ביהמ"ק וכל הטענות שיש לו יקח הכל למעלה מהדעת אז הכל יתבטל ויהא לו יכולת לזכות חזרה לבנין המקדש בלבד.