ידועה היא הקושיא למה קבעו הנס על השמן ולא על הנצחון
במלחמה שנמסרו גבורים ביד חלשים וכו'. התשובה היא, כי שמן רומז לחכמה (עי'
זהר צו אות קסד-ה) כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם"[1] (משלי כ, כז). ואור החכמה
נקרא חיה בסוד הכתוב "החכמה תחיה בעליה" (קהלת ז, יב), וכן 'חכם'
בגימטריא 'חיים'.
ויש על כך רמז מהכלים של המשכן, שאחר שבצלאל סידר הכל, בא
משה רבינו ומשח אותם בשמן המשחה ואז נעשו לכלי קודש. הרי ראיה שהשמן רומז לרוח
הקודש שנמשך עם שמן המשחה, ולכן נקרא (שמות ל, כה) 'שמן משחת
קודש'.
ולכן כשעמדה מלכות יון הרשעה עלינו להשכיחנו מקיום מצות
תורתנו הקדושה אשר היא חיינו, ואמרו לנו לכתוב על קרן השור שאין לנו חלק באלקי
ישראל (בראשית רבה ב, ה). נתמלאו החשמונאים
קנאת ה' צבאות ונכנסו בין מחנה היונים והיכו בהם על ימין ועל שמאל. האתערותא דלתתא
הזו עשתה רושם גדול בשמים איך בני ישראל מוסרים נפשם על קדושת השי"ת, אשר
אמרו בלתי התורה וקיום מצוותיה למה לנו חיים, ונעשה להם הנס הגדול שהתגברו על
השונאים ונצחו אותם, ולכן אנו עושים הזכר על שמן דוקא, הרומז על 'נר ה' נשמת אדם'.
וכתוב בשער הכוונות (ענין חנוכה) שהיחוד השלם
של "נר" הוא יחוד של ששה שמות: הוי"ה אהי"ה שמספרם מ"ז,
הוי"ה אלקי"ם שמספרם קי"ב, הוי"ה אדנ"י שמספרם צ"א,
שביחד כל שמות אלו מספרם "נר", והוא סוד ראש תוך סוף של קומת זו"ן:
הוי"ה אהי"ה הם סוד ראש, הוי"ה אלקים - תוך, והוי"ה
אדנ"י – סוף. ולפעמים יש זווג של ראש לחוד, ושל תוך לחוד, ושל סוף לחוד, אבל
הזוכה להיחוד השלם מייחד את כולם יחד, שעולה בגימטריא נ"ר.
וכן יש בששה שמות היחוד הנ"ל כ"ה אותיות, שזה
פירוש חנו-כ"ה - שחנה על עם ישראל האור הגדול של ג' היחודים הנזכרים, ואנחנו
מעוררים את האורות האלו שיאירו לנו בימים ההם ובזמן הזה. ולכן אנו מברכים
"להדליק נר", שעל ידי המצוה
של ההדלקה וההנחה נזכה ליהנות מאורות היחודים הנ"ל.
וסוד זה מרומז בפרשת מקץ בפסוק (בראשית מא,
א)
"ופרעה חלם", שיש בו ג'
צירופים: חלם, מלח, לחם. ופרעה שהוא הקליפה שכנגד הערף[2], ידע שיש לו אחיזה גדולה בערף של
הקדושה ולא נותן לה להתפשט מראש לגוף, שישראל אחוזים בגופא דמלכא, שהוא תפארת,
והוא יונק השפעתם. כי ג' צרופי חלם הם גם כן ראש תוך סוף: חלם הוא סוד ראש, שהוא
על האותיות. ומלאפום ו' ונקודה, היא באמצע האותיות. וחיריק מתחת לאותיות. ופרעה
חלם, היינו שאחז בחלם ולא נתן לב' היחודים להתפשט, עד שבא יוסף הצדיק ושבר את
קליפת פרעה בסוד 'יוסף הוא המשביר' (בראשית מב, ו), וגמר ב'
היחודים בסוד 'ברית מלח' שהוא יסוד, שהוא החיריק, ובסוד 'לחם', שהוא המלאפום.
יהי רצון שנזכה לאור הנר של חנוכה,
להדליק ולהאיר את ג' היחודים בסוד מיין נוקבין ומיין דוכרין, עד ביאת הגואל
בב"א.
* * *
או יאמר:
"חנוכה" - חנו-כה, והסוד של כ"ה הוא כ"ה אותיות של היחוד
שב'שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד' (דברים ו, ד), אשר אחר
שהיונים אמרו להחשמונאים "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי
ישראל" (בראשית רבה ב, ה), הם נתמלאו בקנאת ה'
צבאות ונכנסו בתוך המחנה עם החרב ביד והרגו על ימין ועל שמאל, וזה סוד שאמר אברהם
אבינו אל נעריו "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב,
ה),
שהם עם הדומה לחמור (יבמות סב, א) ודבוק בחומריות,
"ואני והנער נלכה עד כה" בסוד עקידת
יצחק, להעלותו לעולה בסוד מסירת נפש של כ"ה אותיות של ששת המלים שבשמע ישראל.
ועל זה אמרו חז"ל (ברכות ה, א) "כל
הקורא קריאת שמע כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו", ואמר בזהר (שופטים
אות ג')
שי' של השם היא רישא דחרבא, ו' היא החרב, וב' ההין הן ב' פיפיות[3].
* * *
או יאמר: ידועה קושית הבית יוסף, למה מדליקים שמונה ימים
לזכר הנס, הרי לא צריכים להדליק רק שבעה ימים, כי על יום הראשון היה מספיק להם פך
השמן.
ואפשר לתרץ על פי הרמז שיש במלת חנוכה שכתוב בספר אבודרהם,
שמלת חנוכה נוטריקון 'ח' נרות והלכה כבית הלל', והכונה היא על המחלוקת שבין בית
הלל ובית שמאי בענין הדלקת הנרות (שבת כב, ב), שבית הלל
אומרים ש'מוסיף והולך', היינו שמתחילים להדליק נר אחד ביום ראשון וגומרים להדליק
שמונה נרות ביום השמיני, כי מעלין בקודש. ובית שמאי אומרים שבליל ראשון מדליקים כל
השמונה, ואחר כך פוחתים והולכים כמו בפרי החג.
והנה אם היינו מדליקים
רק שבעה נרות הרי לפי החשבון לא היה בליל רביעי שום הבחן בין בית הלל ובין בית
שמאי כי בין שנתחיל להדליק כולם בים הראשון ובין שמדליקים ביום הראשון נר אחד יוצא
שבליל רביעי מדליקים ארבע נרות ולכן אנו מדליקים שמונה נרות. להתאים את הרמז
של ח' נ'רות ו'הלכה כ'בית ה'לל בכל יום ויום משמונת הימים והיינו
שצריכים תמיד להיות תמיד מעלים בקודש ולא מורידין.
ואפשר לומר, שכל אחד הולך לפי שיטתו כמובא בגמרא שבת (לא,
א)
בענין הגר שרצה לדעת כל התורה על רגל אחת, שהלל אמר לו מאן דסני לך לחברך לא תעביד
ואידך זיל גמור. הפירוש הוא, שאמר לו להתחיל לקיים המצוה של ואהבת לרעך כמוך שהיא
כלל גדול בתורה ויסוד התורה, ואחר כך יוסיף ויגמור הכל. ושמאי דחפו באמת הבנין,
כלומר אמר לו שיש לנו בנין שלם של תורה ומצות ואין לקבל את זה על רגל אחת, רק
שיקבל עליו לקיים הכל, ואחר כך לא עליך המלאכה לגמור, שבזה דחפו, עיין שם בגמרא.
[1]
יתכן וכוונתו לרמוז, שהנר הוא נשמת האדם,
ואור החכמה הוא ג"כ חיות האדם, נמצא שהנר הוא אור החכמה.
[2]
עי' שער הכוונות פסח דרוש א'.
[3]
עי' בתיקוני זוהר עם פירוש מעלות הסולם תקון כא אות נג: כי ראש החרב הוא י׳ של שם
הוי״ה, גוף החרב הוא ו' של שם הוי״ה, שני פיפיות של החרב הם ב׳ ההי״ן של הוי״ה.
הנרתיק של החרב היינו הכלי שטומנים בו החרב הוא שם אדנ״י. וכשהשם הוי״ה הוא חוץ
משכינתו היינו שלא בשעת היחוד, הוא דין החותך מכל צד, וכשנכנס בנרתקו דהיינו בשעת
היחוד נעשה לרחמים ולא חותך דינים, וסוד החרב בנרתקו ה״ס היחוד של ב׳ השמות
יאהדונה״י כן הוא ודאי. פירוש: י׳ דהוי״ה ה״ס חכמה שהיא ראש הכל, המשפיע
המוחין אל ה׳ עליונה שהיא בינה, אמנם כשהמוחין הם בי״ה שהם חו״ב אינם יכולים
להשמיד את הס״א, כי אין לסט״א אחיזה בג״ר, ולכן רק ו״ה יכולים להשמיד הסט״א, וזה
אמרו דרישא דחרבא י׳ היינו חכמה שהיא ראשית הכל ושורש, גופא
דחרבא ו׳ היינו ז״א שהוא עיקר החרב המשמיד הסט״א. תרין פיפיות דילה
ה״ה בינה ומלכות, שע״י השואת הצורה שלהן באים המוחין לכלל גילוי ולכן
אינו מספיק פה אחד אלא צריכים לב׳ פיות שסוד הפה של הבינה ישפיע לפה של מלכות.
בסדר: שי׳ שהיא חכמה בחי׳ א׳ ושורש הכל משפיעה לה׳ ראשונה, שהיא בחי׳ ב׳. ומהן
מקבלת הו׳ שהיא בחינה ג׳, גוף ועיקר החרב ומשפיעה לה׳ אחרונה שהיא בחינה ד׳ ואז
נשלמת מציאות החרב. והנה גילוי הדינים הוא מטרם שנזדווג השם הוי״ה עם אדנ״י כי אז
נמצאים הדינים בבחינת מלחמה עם הסט״א, והדינים שבב׳ ההי״ן חותכים הראש דסט״א, ובעת
היחוד דהיינו אחר שכלו כל המלחמות אז החרב המרומזת בשם הוי״ה נכנסת לנדנה, כי אין
עוד קליפות ללחום עמהם, וזה אמרו 'נרתקא דילה אדני', וכו׳.