תוכן

תשמ"ו מאמר לה
במשנה (תענית דף כ"ו, ע"ב) ארשב"ג, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן, שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו, וכו', ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים, ומה היו אומרות, בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, וכו', (ובדף ל"א) תנא מי שאין לו אשה נפנה לשם, תנו רבנן, יפייפיות שבהן מה היו אומרות, תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי, מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים, בעין יעקב מוסיף, עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון, מכוערות שבהן, מה היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.
ויש להבין, מה הוא הענין של ימים טובים לבנות ירושלים, יוצאות וחולות בכרמים, ומדברות לבחורים בקשר לשידוכים, איזה צניעות יש בזה, שמשמע, שדבר זה הוא ענין, שימים טובים שהיו לישראל, גרם שבנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ויש להבין, מה הוא הקשר זה לזה.
ידוע, שמלכות נקראת בת, בסוד אבא יסד ברתא, והנה במלכות אנו מבחינים ארבע בחינות הנקראים חכמה, בינה, ז"א, ומלכות, המכונות ד' בחינות שבעביות. הנה בחינה א' שהיא בחינת חכמה, נקרא יופי, כי ידוע שחכמה נקרא בחינת יפה עינים, ובינה, נקרא אם הבנים, שהיא הולידה את זו"ן, ובינה, תכונתה היא, שהיא רוצה בהשתוות הצורה, להדמות להמשפיע, ומשום זה, המעלה שיש בבינה היא, שאנו מיחסים אותה לכתר, היינו שהיא רוצה להדמות לכתר, שהוא המשפיע.
וז"א שהיא בחינה ג', נקרא עשיר, כמו שכתוב העשיר לא ירבה (זהר, כי תשא, ובהסולם דף ב' אות ד'), וזה לשונו העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו', העשיר לא ירבה, זה הוא עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו נוטה לימין, לחסדים, ואינו צריך לחכמה, על כן נקרא עשיר, וכו'.
ומלכות בחינתה עצמה היא בחינת עניה ודלה, כמו שכתוב לית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהיב לה בעלה, וידוע, שמלכות נקראת בחינת אמונה, וזהו כמ"ש אצל אברהם והאמין בה' ויחשבה לו לצדקה, שענין אמונה נקרא צדקה, כדרך שנותנים צדקה לעני ולא דורשים ממנו שום תמורה.
כן הוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שלא דורש שום תמורה, אלא בלתי ה' לבדו, נמצא, כאילו שאמונה נקרא דל, שדומה לעני, שאינו מחזיר שום דבר עבור הצדקה, שנותנים לו.
ובהאמור נפרש את המשנה של בנות ישראל יוצאות, וכו', ידוע, שימים טובים נקראים, שיש עליות העולמות וגלויים, אי לזאת, יש אז הזמן לגלויים, ואז בנות ירושלים יוצאות, יוצאות היינו מהעלם להגלוי וכל ספירה וספירה מראה את חשיבותה.
וידוע שיש ד' בחינות דאו"י, שפירוש, שבמלכות עצמה, היינו בהרצון לקבל, שזה היא מלכות מבחינת או"י, שתכונתה מכונה מקבל בעמ"נ לקבל, נבחן שם ארבע בחינות, כמו שכתוב (פתיחה לחכמת הקבלה, דף ו' אות כ') וזה לשונו ומה שה' בחינות הקבלה שבבחינה ד' נקראות בשם הספירות כח"ב תו"מ, הוא, כי הבחי"ד מטרם הצמצום, דהיינו בעוד שהבחי"ד היתה כלי קבלה על הע"ס, הכלולות באור העליון, בסוד הוא אחד ושמו אחד וכו', נבחן שם הלבשתה לע"ס ע"פ אותן הבחינות הנ"ל, שכל בחינה מה' בחינות שבה הלבישה הבחינה שכנגדה בהע"ס שבאור העליון, וכו', עכ"ל.
ואלו הבחינות הנ"ל מתגלות ב"ימים טובים, היינו שכל ספירה מגלית את מעלתה, והסדר הוא, כי בחינה א' הנקרא חכמה, אומרת בחור, היינו מי שראוי להיות בחור מעם, אז היא מגלית המעלה שלה, שבה נמצא בחינת היופי, היינו כנ"ל, שחכמה נקרא יפי עינים, כמו שנאמר עיני העדה, שהכוונה על חכמי העדה, לכן בחינת חכמה נקראות יפייפיות, ולכן אמרו, שאין האשה אלא ליופי, שענין הכלי קבלה באופן כללי, שהרצון דלהטיב לנבראיו ברא כלי לקבל את הטוב והעונג, הוא על אור החכמה, ומשום זה אשה הנקראת כלי קבלה, הוא רק על חכמה, מיוחסות שבהן מה היו אומרות, ענין יחוס פרוש, שיש לו שורש גבוה, למשל שאומרים, הוא נכד מאדם גדול, היינו השורש שלו הוא שורש גבוה מאד.
הנה ספירת הבינה, הנקראת בחינה ב' מראית מעלתה שהיא משתוקקת להשתוות הצורה, שע"י יכולים לבוא ולהדבק בהשורש, שהוא בחינת המאציל והכתר, נמצא, שספירת הבינה מראית, שהיא דבוקה בהשורש, וזה נקרא יחוס משפחה, היינו שהבנים, שהיא תוליד, יהיה בהטבע שלהם אותה תכונה שיש לה, ממה שיש לה השתוות עם השורש, וזה שכתוב מיוחסות שבהן, מה היו אומרות, שאין האשה אלא לבנים, שפירוש, שהכלי קבלה, הנקרא אשה, צריכים להשתדל שיוליד בנים, היינו שהבנים שיולידו, יהיו בנים חשובים, וז"ש תנו עיניכם למשפחה, היינו יחוס משפחה, זאת אומרת, שבינה הראה מעלתה, שיש לה דביקות בהשורש, שזה נקרא השתוות הצורה, שהשורש של בינה הוא הכתר, שהוא רצון להטיב ולהשפיע, אי לזאת, מעלתה היא, שהיא מולידה כח השפעה להבנים, שיולידו אח"כ.
עשירות שבהן אומרות, תנו עיניכם בבעלי ממון, בחינה ג' שהוא בחינת ז"א, נקרא בחינת עשיר, משום שיש לו חסדים נקרא עשיר, שהוא שמח בחלקו ואינו זקוק לחכמה, אבל יש לו הארת חכמה גם כן, אבל הוא נוטה לחסדים, ומבחינה זו הוא דומה לבינה כנ"ל, שהיא מקור החסדים, הנמשכת מהשורש הכתר, שהיא רוצה להדמות לשורשה, אבל יש לו הארת חכמה.
ובזה"ק (כי תשא, דף ב' ובהסולם אות ד') כתוב שם וזה לשונו העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא ז"א, שלא ירבה על יוד, וכו', וזה שכתוב, העשיר לא ירבה, זהו עמוד האמצעי, שהוא מבחינת עצמותו, נוטה לימין לחסדים, ואינו צריך לחכמה, על כן נקרא עשיר, ונאמר לו, שלא ירבה על יוד וכו', עכ"ל. שפירושו, שלא ירבה על י' אלא יקח אור דחסדים עם הארת חכמה, ע"ש.
וזה שכתוב עשירות שבהן, היינו בחינה ג' שהוא בחינת ז"א, הנקרא אור דחסדים בהארת חכמה, שז"א נקרא עשיר, הספירה הזאת שבמלכות מראית את מעלתה, שיש בה, וזה שכתוב תנו עיניכם בבעלי ממון.
והמכוערות שבהם, היינו עצם בחינת מלכות הנקרא בחינה ד' שבד' שעליה היה צמצום, ולכן בחינה זו נקראת דלה ועניה, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת דלה ועניה, דלית לה מגרמה ולא מידי, אלא מה דיהב לה בעלה.
ידוע, דמלכות שמים צריכים לקבל בבחינת למעלה מהדעת, שזהו נקרא בחינת אמונה, להאמין בה' אף על פי שהגוף בא עם הרבה שאלות וטענות ותביעות, אז צריכים לומר עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו, אלא לקבל הכל למעלה מטעם ודעת, ולא עוד, שזה צריך להיות בבחינת צדקה, כמו שנאמר אצל אברהם והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. והטעם הוא, כמו כשנותנים צדקה לעני, אין דורשים מהעני שום תמורה, כי אין להעני מה להחזיר לו, כי אין לו רק מה שנותנים לו.
כך צריך להיות קבלת עול מלכות שמים, בלי שום תמורה חזרה, אלא בלתי ה' לבדו, כאילו אין מה להקב"ה להחזירו לאדם תמורת עבודתו בקבלת עול מלכות שמים.
ובאמת, מדוע צריך להיות האמונה בדרך הזה דוקא, זהו מטעם הידוע, היות שעל הכלים דקבלה היה צמצום, בכדי שיהיה מקום לעבודה, היינו להגיע ע"י זה להשתוות הצורה, המכונה דביקות, ודוקא בכלים האלו, הנקראים ביטול כלים דקבלה. ומשיגים כלים דהשפעה, שהאדם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, ובכלים האלו מאירים כל הטוב והעונג, מה שהבורא רצה להטיב לנבראיו.
אבל אצל הנבראים, שנבראו בכלים דקבלה, ואומרים להם, שצריכים לעבוד למעלה מהדעת, עבודה זו נקרא עבודה בלתי חשובה, ונקראת בחינת מטה בחשיבות, כי לאדם בר דעת לא מתאים, שיעשה מעשים, מה שהשכל לא מסכים למעשים כאלו.
וזהו ע"ד מה שאמר אאמו"ר זצ"ל על הפסוק, שאמר לו הקב"ה למשה (שמות, חמישי) "ויאמר אליו ה' מזה בידך, ויאמר, מטה, ויאמר, השליכהו ארצה, ויהי לנחש, וינס משה מפניו".
ואמר, שידים של משה נקראים בחינת אמונה, וזה הוא בחינת מטה בחשיבות, כי האדם משתוקק רק לידיעה, ובמקום שהוא רואה, שמצד השכל אין הדבר הזה, שהוא רוצה להשיג, אין לו שום מציאות להשיג את הדבר, כי הוא טוען, שכבר הוא השקיע בעבודה זו, שנוכל לעשות הכל לשם שמים, הרבה יגיעה, ולא זז כמלא נימא, אם כן, הגוף אומר לו, תייאש עצמך מדבר זה, ואל תחשוב, שיהיה פעם, שאתה כן תוכל להשיג אותה, לכן כלך מדרך הזה, אז אמר לו הקב"ה, השלכהו ארצה, היינו שכך אתה תעשה לפני העם ישראל, (שצריכים לדעת, כי ענין פרעה ומצריים, הם מרמזים גם לבחינת פרעה ומצריים שיש בלב ישראלי) ויהי לנחש, היינו תיכף כשעוזבים את בחינת אמונה, הנקרא בחינת מטה בחשיבות, נופלים תיכף להקליפות, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת יכולים לזכות לכל השלימות.
ובהאמור, שעיקר העבודה הוא בזמן שאין להאדם שום בסיס של שכל, שיהיה לו היכולת לבנות על יסוד זה, ובבחינת אמונה אין לו שום יסוד בהשכל שלו, ומשום זה, במקום שהאדם לא רואה, שיהיה לו מזה תועלת עצמו, תיכף נאבדו לו כוחות עבודה, ונעשה אז כמו בול עץ בלי שום רצון וכח, ודוקא אז האדם יכול לראות את האמת, אם יש לו אמונה למעלה מהדעת, שיהיה לו היכולת לומר לגופו, הבא אליו בטענות צודקות לפי השכל, ואומר לו הגוף, האם לא מספיק לך לראות האמת, שאין שום מציאות להתקדם בהדרך שלך, ותגיד לי, אדרבא, כמה ידיעות חסרות לך עוד, בכדי שאתה תשמע בקולי, להרים את הידים, ולומר, שעכשיו אני הגעתי לנקודת האמת, שאין הדרך הזה, שצריכים לעבוד רק לשם שמים, זה לא בשבילי, ובשביל מי כן אני לא יודע, אבל מה אני יודע, שזה לא בשבילי.
והגם שחז"ל אמרו אחרת (סנהדרין, דף ל"ז ע"א) וז"ל "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם", אבל מה אני אעשה, שאני רואה את המציאות, שאין בידי לקיים את המציאות הזאת, היינו לומר, שאני מוכרח לעשות הכל לשם שמים.
ולפיכך עבודה זו של אמונה נקרא עבודה בלתי חשובה.
ובהאמור נפרש את מה שמכוערות היו אומרות, קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים, הנה בחינה ד' שבמלכות, שהיא נקראת דלה ועניה, כנ"ל, עבודה זו מכוער אצל אדם, כי אין כאן להסתכל על יופי של רוחניות, ולא על בחינת יחוס משפחה שברוחניות, ולא על ממון שברוחניות. אלא מה יש כאן, רק דברים שאין הדעת והשכל יכולים לסבול אותם, כדמיון דבר מכוער, שאדם מרחק עצמו, כמו שכתוב (חולין, מ"ד) הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ומה הם יכולות לומר להבחור הזה, שרוצה להיות בחור מעם קחו מקחכם לשם שמים, היינו, שאין אנו יכולים להבטיח לכם משהו בתועלת עצמו, אלא אם אתם רוצים להיות בחור מעם, אתם מוכרחים לקבל את מקחכם רק לשם שמים, היינו, אם אתם יכולים להסכים על תנאים אלו, אתם יכולים לקחת אותנו, אחרת אין ממה לדבר.
אולם גם זה לא פשוט, אלא אנחנו רוצים ש"תעטרונו בזהובים, ופרש"י, שתעטורונו בזהובים, שלאחר נשואין תתנו לנו תכשיטים ומלבושים נאים.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהגם שהאדם מסכים לקבל על עצמו את המקח לשם שמים, היינו, אפילו שהיא מכוער, ואינו מסתכל על שום דבר, אלא שזהו כמו כלה כמות שהיא, מכל מקום היא דורשת, שאח"כ ימשיך לה את האור תורה, היינו שישתדל להשיג טעמי תורה וטעמי מצות, כי אחרת היא לא מסכימה, מטעם כי מאן דלא ידע צוויה דמארי, איך יעביד ליה, וזהו שאמרו ובלבד שתעטרונו בזהובים, היינו, שהגם בבחינת אמונה הוא למעלה מהדעת, אבל אח"כ צריכים להמשיך את האור תורה.
ובהאמור אנו רואים שני דברים, שהם בהפוכים זה מזה מצד אחד, האמונה צריך להיות למעלה מהדעת בלי שום יסוד, ומצד הב' צריכים להשיג טעמי תורה ומצוות.
ועל דרך זה אמר אאמו"ר זצ"ל, מה שאנו אומרים בברכת אשר יצר, וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים, וכו' שאם יפתח אחד מהם או יסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך, וכו', ואמר, שענין סתימה הכוונה על האמונה, שהיא צריכה להשאר בסתימה, וזה פירוש אם יפתח, אלא צריך להשאר בסתימה, או יסתם פירושו, היינו טעמי תורה ומצוות, אלא אמונה ישאר בלמעלה מהדעת, וטעמי תורה ומצוות יהיו מגולים.