תוכן

ז. אך ההנהגה הזאת מתחלק לשני חלקים, הא’, הוא במה שיעשה מפני שצווה בו, והב’, במה שיעשה מפני שהוא מוכרח בו וצריך, פירוש – הא’ הוא כלל מעשה המצות, והב’ כלל מה שהאדם משתמש מן העולם לצורכו. מעשה המצות, הנה תכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצות בוראו ולעשות חפצו, והנה הוא מקיים חפצו ית’ בזה, בשני דרכים נמשכים זה מזה, והיינו כי הוא מקיים חפצו במה שצוהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו. והשנית, כי הנה במעשה ההוא הנה הוא משתלם באחת ממדרגות השלימות שהיא תולדת המצווה ההיא וכמ”ש, והנה מתקיים חפצו ית’, שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו ית’. אכן מה שהאדם משתמש מן העולם לצרכו, הנה צריך תחלה שיהיה מוגבל בגבול רצונו ית’, דהיינו שלא יהיה בו דבר ממה שמנעו ואסרו האל ית’. ושלא יהיה אלא הראוי לבריאות הגוף וקיום חיותו על הצד היותר טוב, ולא כפי נטית החומר ותשוקתו למותרות. ויהיה הכונה בו, להיות הגוף מוכן ומזומן, לשתשתמש ממנו הנשמה לצורך עבודת בוראו, שלא תמצא לה עיכוב בהעדר הכנתו וחולשתו. וכשיהיה האדם משתמש מן העולם על הדרך הזה, הנה ימצא התשמיש ההוא בעצמו פועל השלימות כמ”ש, ויקנה בו מעלה אמיתית כמו שיקנה במעשה כל המצות כלן, כי גם זה מצוה עלינו, לשמור את גופנו בהכנה הגונה לשיוכל לעבוד בו את בוראנו, ונשתמש מהעולם לכוונה זו ולתכלית זה כפי המצטרך לנו, ונמצינו אנחנו מתעלים במעשה הזה, והעולם עצמו מתעלה בזה בהיותו עוזר לאדם לשיעבוד את בוראו.

ח. והנה ממה שצריך שיגביר האדם בעצמו, הוא האהבה והיראה לבוראו ית’. והיינו שיהיה מתבונן על גודל רוממותו ית’, ועוצם שפלות האדם, ויכניע עצמו לפניו ית’, ויבוש מרוממותו. ויהיה חושק ומתאווה להיות מן העובדים לפניו, להתהלל בתהילתו ולהשתבח בגדולתו. כי אלה הם אמצעיים חזקים המקרבים האדם אל בוראו, המזככים את חשך החומר ומזהירים זהרי הנשמה, ומעלים את האדם מעילוי לעילוי עד שישיג קרבתו ית'.