תוכן

שיחה שבועות תשי"ג
בענין מתן תורה, למה דוקא בשבועות? איזה חידוש יש כאן – הלוא האבות והצדיקים קיימו אותה כבר מקודם לפני שבועות, ובכן כבר היה מתן תורה, כי התורה היא נצחיות, ומכיון שהיא נצחיות- תיכף במחשבת הקב"ה לתנה לישראל נתקיימה המתנה, כי נתינתה היא נצחית, ומה החידוש בשבועות? אלא שמשה רבינו ע"ה המשיך את התורה עד שלא לשמה, כי הנתינה הנצחית היא בבחי' לשמה – באצילות, אבל בבחי' לא לשמה אי אפשר היה להגיע אליה. וזהו החידוש של משה רבינו ע"ה שהמשיך אותה עד לשלא לשמה. וזהו ענין מתן תורה בשבועות, שאפילו מי שעוסק בה בכונה פסולה רק לעצמו, לא להשפיע, ולא לעשות נ"ר ליוצרו, גם כן יוכל להאחז בה. וזהו החידוש של משה רבינו- שהמשיך אותה לכל אחד ואחד מישראל, אפילו בבחינת שלא לשמה. ואם עוסק בה יוכל במרוצת הזמן להאחז בחבל המדרגות, והמאור שבה יחזירו למוטב, והוא יכול להשיג כפי יגיעתו בה, אע"פ שהיה שלא לשמה מקודם. ובזה הוא גדולת מעשהו של משה רבינו ע"ה – שהמשיך אותה עד "לעיני כל ישראל", היינו עד סוף כל האפשרות של השלא לשמה, ולא יאבד אפילו אחד מישראל, כיון שהרעיא מהימנא דאג בשביל כולם עד סוף הדורות. אם כן העבודה הכי גדולה בשביל כולם, עשה משה בזמן מתן תורה בשבועות, והוא בעצמו עשה מה שכל ישראל צריכין לעשות ביחד במשך כל הדורות, ולפיכך שקול משה כנגד כל ישראל, היינו "הכנה" בשביל כל אחד ואחד, ומכאן: המאור שבה מחזירו למוטב, ומכאן: אפשר ללמוד תורה בכל האופנים ואין לזלזל בשלא לשמה, כי גם בשלא לשמה יש הכנה להגיע לשמה.
וזוהי עבודת הצדיקים בכל דור ודור לממש ההכנה הזאת, ולא לבזבז אותה, מי פחות ומי יותר. ולפיכך יכול כל אחד להיות כמשה, כי כח ההכנה שלו מצוי מתחילה עד סוף, "לעיני כל ישראל". ובעבודה, צריך רק להכיר את ההכנה של משה, ואם זכה מי להכיר, עבודתו רצויה ונותנת פרי.
וצריך לדעת דעה ברורה – כי התורה במעמד הר סיני שהמשיך לנו משה רבינו ע"ה שכלל בתוכו כל ס' ריבוא נשמות ישראל, היא בחי' "בריאה" היינו "שלא לשמה", כי לשמה היא באצילות ששם דבקות גמורה רק לצדיקים גמורים הדביקים בה' בתכלית הדבקות, כמו האבות הקדושים, והם הצדיקים הגמורים אינם זקוקים למתנות, כי הם בכח עצמם הגיעו למה שהגיעו, וברוב דבקותם נעשו לאחד עם התורה, והיינו קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא, והם באצילות, ולפיכך יכלו לקיים התורה לפני מעמד הר סיני. ולא רק יכלו, אלא היו ממש התורה עצמה. ולפיכך אין שום פלא שאברהם קיים כל התורה כולה אפילו עירובי תבשילין, כי אם לא כן לא יתכן שיהיה אברהם אבינו, שהוא ואוריתא חד הוא, והיה מוכרח לקיים כל התורה כולה, כי אחרת היה בעל מום ח"ו, ולא שלמות התורה שבאצילות, לשמה הוא שלמות.
ומה שמצות מילה לא קיים מעצמו אלא ע"י צווי מהקב"ה, הוא מפני שמצות מילה היא כל כך גדולה, וואס מען קען איר נישט גיטרויען דעם אייגענטהימער [א"א לסמוך על בעל הנכס עצמו] [הגה"ה: – צמצום ב'] נאר די עלטערן [רק על ההורים] [הגה"ה: – צמצום א'] הוא מפני שאברהם אבינו מבחי' עצמו היה כולו ימין, היינו לפני המילה – לית שמאלא בהאי עתיקא, מפני שבן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו, היינו טעמים דס"ג – גע"ס, ושם אין שייך מילה, כי המילה מתחילה מצמצום ב' שהוא התחיל בס"ג דס"ג הכולל. ומה שמצות מילה לא קיים מעצמו אלא ע"י צווי מהקב"ה, שר"ל שדבר הקב"ה הוא עשה פעולה, הוא אמר ויהי. וזש"א: מצא עצמו מהול, משמע שהצווי מל אותו.
וזהו ג"כ הטעם שמצות מילה היא בכל מקום כלשון נפעל – הימול, ונמלתם, "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר", "המול ימול", "הנה בריתי אתך", "וערל זכר אשר לא ימול... את בריתי הפר"-הכל בנפעל ע"י מעשהו. ולפיכך אאע"ה שהיה הנימול הראשון האייגענטהומער הראשון, ג"כ היתה מילה שלו על שם ה"עלטערן" [אביו] , מזה הטעם אי אפשר היה לאאע"ה לקיים מצות מילה מעצמו, און מען געטרויט עס נישט דעם אייגענטהמער,[אי אפשר לסמוך על בעל הנכס עצמו] ולפיכך כתוב בתורה: בעצם היום הזה נמול אברהם, ולא כתוב מל. ולפיכך גדולה מילה שהתחיל בוירא ה' אל אברהם ... אליו ויפול אברהם על פניו.... אלקים לאמר הנה בריתי אתך, וכאן הוה מעשה המילה, מן ויפול אברהם על פניו – שירדו ס"ג למטה מטבור במ"ה וב"ן דא"ק נתקיימה המילה, ועלה המלכות לבינה מלכות שניהן יחדיו, ונבחן שמעשה המילה הוא ע"י שם אלקים – מלכות דצמצום א', והברית הוא צמצום ב'.