תוכן

חומר הנפש הוא דבר שצריך תלמוד, ובלי ספק שאי אפשר לשפוט כלום באיזה חכמה טרם שמובן החומר מהחכמה, להיות החוקים הפרטים אינם יוצאים כחוט השערה מחוק החומר הכללי, ושגיאה קטנה בטיב החומר, יוכל לעקל כל נתיבות הטעמים והחוקים האמורים בהפרטים ... לליצנות.
אם הפסיכיק (-פסיכולוגיה) היא עניה מדעת את חומר הנפש, הרי היא דומה לבנין בלי שום יסוד, ופטפוטי תנוקות בלבד.

חומר הנפש
מובן ע"פ ב׳ הקדמות: הא' החושים המוכנים לנו מהטבע המה מספיקים לנו, ואין אנו נחשבים מעונים מחמת קטנם, משום שהטבע הוא ענין שלימות.
הב', שאין לנו הכנה להבין שום חומר בלי צורה של פעולה, דהיינו, בטרם שמתפעל אותו החומר באיזה פעולה, כי אז אנו רואים ומשיגים אך את הפעולה הנעשית, ועל ידי הפעולה המסוגלה רק לאותו החומר, יש לנו הספקה להכיר גם את החומר.
על דרך משל, אנו משיגים על ידי חושינו את המים, אמנם כל תחושתינו במים ההם, אינו אלא צורה של התפעלות מאוקסיז'ן והידרוז'ן (-חמצן ומימן), אשר המה גזים בלתי נראים ומוחשים, ואם יש לנו איזה תפישה גם באוקסיז'ן (-חמצן), הוא גם כן תפיסא של התפעלות או פעולה של החומר ההוא, דהיינו כחו או לחותו או טעמו, אמנם אחר הפשטות צורות המתפעלים בו, אין לנו מובן של כלום בו.
ואין צריך לומר בדברים יותר גבוהים, כמו הנפשות של עצמינו או של חבירנו, אין לנו מושג בהם בטרם שיקבל ויתפעל או פועל איזה פעולה, ואז יש לנו תפישה באותה הנפש כפי שיעור הפעלה.
ומזה הטעם, התינוק מתחיל מקודם להבין את צאן פערזאן (-סביבתו) בטרם שמשיג את עצמו, והטעם, משום שהחושים תופסים רק פעולות הנפש, ועל כן משיג מתחילה כללות של פעולות, ואח"כ מנתחהו לנתחים לפי הגדרים של הפעולות המובן בשכניו, שאז מוצא גם את עצמו בגדר סגולות פעולות מיוחדות. ועפי"ז מובן מאליו, שבטרם שמתפתח באופן כזה להבין בהגדרים המיוחדים לכל פועל, שאין לו מבוא אז להפריד גם את אניותיו עצמו, שאחרי זה מבין את הנוכח (ונראה שמתחילה משיג "הנוכח" ואח״כ "עצמו").
ומזה תכחיש גם את השם הפלואידום שהמציאו הפיזיולוגים, שהוא הבל וריקות, משום שאינו נמצא, ומה שאינו מושג אין לגדרהו בשם. אלא כל חומר בטרם שמשיג צורה של פעולה, אינו ניתן לתפישה, ואז אינו אפילו בשם פלואידום, כלומר, שלא יתכן אפילו לומר שהוא בלתי מושג, משום שאינו בגדר של הכרה כלל, כמו שלא יתכן לחשוב או לומר שאינו יכול לשמוע בעינו או לראות באזניו, משום שאינם בגדר זה, רק יתכן לומר על עוור שאינו יכול לראות בעיניו, משום שהעינים מוגדרים בהשגה זו. ועד״ז אין לקרות החומר בלתי מושג בטרם שבא לכלל פעולה.
ולפיכך, אחר שהנפש מתפעלת מאיזו פעולה, צער או עונג, אז מושג היטב גם את הנפש, דהיינו בערך של מצטערת או מתענגת, כלומר לפי הפעולה.
ומשום זה, רצו הפילוסופים לומר שהנפש הוא בחינת שכליות, והשארת הנפש הוא השארת הקנין של חכמה שקנתה הנפש, וע"כ פסקו שעם-הארצות (-בורים, עמי ארצות) אין להם השארת הנפש. וכל הטעות הזה יצא להם, שהם הסתכלו בפעולות הנפש, ושפטו אותם לחומר עצמו. אמנם טעו, כי הגם שאנו משיגים פעולות, מכל מקום החומר והנושא של הפעולות, בהכרח שמובן עמו. כמו שאנו מכירים את חבירינו, הלא אין אנו מכירים רק קיבוץ של פעולות, ועכ"ז החומר הנפשי של חבירינו מובן מעצמו, ואע"פ שאינו מושג.