תוכן

שיחה סוכות תשי"ד
"וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה" (שמות כ"ג ט"ז). אמר: שאי אפשר להגיע בשום אופן לחג האסיף, אלא "באספך מעשיך מן השדה", "השדה" נקראת מלכות – השכינה הקדושה, אשר כל העבודות שלנו הם רק לתקן אותה, וזהו ענין כל החגים. כי "שדה" נבחן למלכות: לפני תיקונה, בתיקונה, ואחרי התיקון, הכול נרמז בתיבה "שדה". תבואת השדה, זהו התוצאות, הפירות שאנחנו מוציאים ממנה ע"י העבודות בשבילה, במשך כל השנה.
"חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז י"ג), ודרשו ז"ל – מפסולת של הגורן מפסולת של היקב. "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהֹוָה שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג ל"ט). ע"י התאמצות יתירה לא להשאיר אף משהו מכל המקרים וההזדמנויות אשר רק נמצאים בעולם הזה, ותולים זה בחסדי ה', אשר זימן לך עבודה לישרה ולהוציא אותה מן הארציות, מן השדה, מן ההפכה, מן [ההפקר], ולהכניס הכל לקדושה לכוונה הרצויה של הבורא ב"ה, בכל דבר ובכל מקרה ובכל מחשבה, הכל לאסוף לקדושה, שזה נקרא חג האסיף. כשזוכים לזה "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה" (שמות ל"ד כ"ב). "תקופת השנה" – תקופה מלשון הקף וסיבוב, הכל לאקמא שכינתא מעפרא.
צריך לדעת ולהבין כי בכל דבר מה שנמצא בעולם הזה, החיות שלו תלויה בשכינה הקדושה, כי "מלכותו בכול משלה", אפילו בדבר עברה, וכל הטעם שיש בעברה זה גם כן משלה, ואפילו ההליכה לדבר עבירה גם כן לא יאופשר בלעדה, כי מניין החיות ברגלים ללכת, ובעינים לראות, ובידים למשש, ובכל הגוף הגשמי להרגיש? – הכול ממנה, לכן כל הפירות והצמחים שבעולם עד הדומם, שבדומם יש בו הכוח – הקיום ממנה. ואין נפקא מינה לאיזה מטרה ישמש – עולם כמנהגו נוהג, אדרבא כל מה שיותר גדולה העברה כן יותר גדול בו החשק והטעם. וזהו הכל מן השבירה. ולפיכך בחר הקב"ה בעמו ישראל לתקן זה, ונתן לנו תורתו הקדושה והמצוות, שכולם מורות לנו הדרך – איך לתקן ולהחזיר האבדה לבעליו, וכל מי שזוכה באמת לתקן ע"י עבודה מאומצת לשמה להרים ולהכניס כל אלו התבואות (של השכינה) של השדה בזמן הפקרם במצבם המופקר לכל...
וזוהי גלות השכינה, שמצפה לבניה שיקימו אותה משפלותה מזמן שהיא שקועה בגלות, ע"י שמוכרחה להכין כל הטוב הזה אפילו בשביל אורחים בלתי קרואים שמתעללים בה, שזה נקרא זנות, שימוש בדבר שלא למטרה הנחוצה, מי שעושה אמצעי – לתכלית, ומחליף היוצרות, שאז נבחן שהשכינה הקדושה בגלות המר. אבל בזמן שכל המקרים והדברים האלה מזדמנים לידי אדם מישראל, ויודע לנצל ומרגיש מה לעשות, אז נקרא זה חג לה', חג – מחוגה, עוגה – עגול, סיבוב הקפה, היינו שמהפך הדבר ומרים אותו, מחזיר אותו לתכליתו ובעליו, לכונה הרצויה של הבורא ב"ה בזמן הבריאה, שאז נקרא זה "באספכם את תבואת הארץ, תחגו את חג ה'", בתבואת "הארציות", באספכם את הארציות שיש בכל דבר, הטעם, התשוקה, התאותנות... ולא תמעלו בזה, אלא [הרגישו] הכל "במלא הטעם" במלא החשק, במלא ההשתוקקות, בלי משהו לעצמו, לתועלתו הפרטית, אלא הכל כמו שהיה בזמן ההזדמנות, תהפכו את זה להשפעה.
"כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" (במדבר י"ח כ"ז), "בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (דברים ט"ז י"ג), ודרשו ז"ל – מפסולת גרנך ומפסולת יקבך מזה תעשה לך סכך וסיכוך, כי אחרת אי אפשר לזכות לסכך... צלא דמהימנותא, דוקא "מפסולת גרנך" שהוא הקש, מפסולת יקבך ...קש, מלשון קושיות, האמונה צריכה תמיד להיות אצלך למעלה, והעצת רשעים למטה בעפר, "נחש עפר לחמו", וכל הסיכוך שלך בא דוקא מהקושיות האלה, שלכאורה נראין כדברים מנגדים ומכחישין את השכל החיצוני, חורים, וזהו "באספך מגרנך" – מפסלת שבגרן, ולא כל הגרן, היינו מהחלק הזה שכולו מוקשה ומופרך ומתנגד לשכל שלך, ואתה משאירו כך במוקשיותו – בקש – עם החור שלו, מבלי לסתום אותו, אלא בהשאירו פתוח וכולו מוקשה, שאז האמונה מזהירה במלא יפעתה, והס"א מושפלת ומושלך לעפר, שזוהי עבודה הכי קשה לראות החור גלויה – חור פתוח, ולתת לאמונה הטהורה לשרור, לעלות למעלה מכוח השכל הגופני החיצוני, מי שעוסק בעבודה זאת הוא זוכה בודאי לחג ה', לחג הסוכות, לחג האסיף, לגמר התיקון – אסף אסיפכם, לזיווג דמקבציאל שבעתיק.
ומיקבך, מפסולת שביקב, מלשון: יקוב הדין את ההר, כולו חורים פתוחים משוועים, בלי ישובם, בלי אפשרות למענה, באכזריות, ומקשיותם כולו מקושה, נגד השכל והדעת החיצוני במלוא אכזריותו, חור משווע ונוגד לכל מה שאפשר ליישב, ואין שואלים קושיות ואין רוצים ליישב, אלא משאירים החור כמו שהוא בנגודו החריף והמשווע, לכל מה שניתן לתרץ ולהתיישר – אלא דוקא משאירים אותו פתוח במלוא חוריו, וזה נקרא "צל האמונה" בחי' דינים דנוקבא, וכל מטרתו הוא רק ליפות את האמונה הטהורה שתהיה תמיד למעלה במלוא זהרה ויפעתה [מול] כל הניגודים המופתים החותכים של השכל החיצוני, שאז הוא למטה בעפר – עצת רשעים בעפר, שזה נקרא לאקמא שכינתא מעפרא.