תוכן

ז. ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג ושל התועלת אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו של היחיד, אלא על פי רצונם של אחרים, שהם רוצים ולא הוא עצמו. כי למשל, אני יושב, אני לבוש, אני שח, אני אוכל, לא משום שאני רוצה לישב כן ואני רוצה להתלבש כן ולדבר כן ולאכול כן. אלא משום שאחרים רוצים שאשב כן ואתלבש כן ואדבר כן ושאוכל כן, דהיינו לפי רצונם וטעמם של החברה, ולא לרצוני החפשי. ואדרבה, אני עושה כל אלה על פי רוב בנגוד לרצוני, כי יותר נח לי לישב בקלות ראש על כל פנות הכסא, ואני רוצה להתלבש בלתי יגיעה וטרחה, ואני רוצה לאכול מכל המזדמן ובכל המקומות, אלא שאני משועבד בכל תנועותי ואסור בכבלי ברזל, בטעמים ונמוסים של החברה. הרי, שאין להיחיד שום רצון ושום דעה שיוכל לתבוע עליו את חרותו, כי כל מה שתובע, נבחן שתובע בשביל טעמים ונימוסים של ... אחרים שהם החברה. ואם כן אמרו נא לי, היכן חרות הרצון שלי?