תוכן

הוא היה אומר כו', מרבה צדקה מרבה שלום כו'.
א) דע כי הפסוק אומר, והיה מעשה הצדקה שלום. והענין הוא, כשהאדם עושה צדקה, צריך לכוין, וליחד שם י״ה הנפרד מן ו"ה, ובזה נעשה והי״ה, שהם אותיות ההויה, ע"י הצדקה, וזהו שלום. ולכן כדי לכוין כל זה, צריך לכוין, כי דבר זה של הצדקה שהוא נותן, הוא בחי׳ יו״ד. ויד הנותנת, שהם ה׳ אצבעות, היא בחינת ה', וזהו י״ה. וזרוע המקבלת בחינת הצדקה, היא בחינת ו'. ויד המקבלת ג״כ, שיש בה ה' אצבעות, היא בחינת ה', וזהו ו"ה. והנותן צדקה הוא מיחד י"ה עם ו"ה. ועי"ז המעשה והכונה, נעשה ונהיה, וזהו שלום. זהו כוונת הזוהר בחקתי דף קי"ג ע"ב וז"ל, ומאן דיהב צדקה למסכנא, הוא דעביד לעילא שמא קדישא כדקא יאות.