תוכן

א' עקב תשט"ז
רושלים
בזמן ההכנה ניתן להאדם להכשיר א"ע בכל הענינים, היינו הן בימין והן בשמאל. היינו שיש לו דרכים ע"ד להגיע אל התכלית. ויש לו דרכים ע"ד שכבר הגיע להתכלית.
הנה תכלית השלימות היא שהאדם יקבל את כל תענוגי המלך, משום שכך הי' רצון המלך. היינו שכל מה שהוא נהנה בעוה"ז, הוא מטעם מצות המלך, שזה נק' מקבל עמ"נ (להשפיע). והחומר לעבודה להתרגל לזה, הוא התורה והמצוות ותענוג שבת וכדומה. וכמ"כ כל ברכות הנהנין הוא דוקא עד"ז, היינו קבלה עמ"נ להשפיע.
ובזה יש הרבה הבחינות: יש אנשים שמרבין בהנאות, בכדי שיוכלו לברך וליתן תודה לה' בזה שנתן לנו את התענוגים, שמצד המשפיע הוא בטח טוב וחסד. ואם להמקבל אין צומחת טובה מזה, ההנאות שמקבל, אבל אין לומר אם מי שנותן לו כסף ואינו קונה עבור הכסף שנתן לו דברים המזיקים לו, שאין מגיעה תודה בשביל המתנה, הלא כוונת הנותן הי' לבטח בשביל להטיב לו.
לכן זה דומה למי שמת לו אביו, והניח לו ירושה. על המיתה הוא אומר ברוך דיין אמת. ועל הירושה הוא אומר טוב ומטיב. כמ"כ בזה שהתחתון מתגשם, הוא צריך לומר דיין אמת, משום שמטרם שהאדם עשה תשובה, ע"י הקבלות הנאות הוא נעשה לנפרד מחיי חיים. לכן על מיתה אומרים דיין אמת. אבל על הנותן המתנה. היינו על ההנאות שהקב"ה נתן לו, הוא צריך לומר טוב ומטיב.
אבל מאחר שבשבת אסור בבירורין, לכן בשבת אין העבודה על טהרת הגוף, אלא העבודה בעיקר על הטוב המטיב. והטוב ומטיב נבחן לפי גדלות הירושה, היינו לפי גדלות ההנאה. משא"כ בחול, שאז הוא זמן של עבודת הבירורין, צריכים לזכור שצריכים לומר ג"כ דיין האמת. לכן יש הרבה שאנשים שאינם מצפים לירושת אביהם, משום שקשה להם לסבול את מיתת הגוף. לכן הם בוחרים את הרע במיעוטו ואינם נהנים מעוה"ז, אלא כפי מידת ההכרחיות. וההכרח לא יגונה ולא ישובח.
אבל לפי דרך אאמו"ר זצ"ל, בזה שממעטים את הנאות הגוף עוד לא תצמח מזה שום תבואה. כי רב תבואות בכח שור. היינו דוקא עי"ז שהאדם מצטער, בזה שהוא נעשה נפרד מהבורא, ורוצה להיות דבוק, דוקא דרך הזאת מביאה לשלמות הנרצה. כי סוכ"ס עיקר השבחים וההודאות שנותנים להמלך, ולא הבכיות, כי עוז וחדוה במקומו כתיב. היינו מי שעובד ע"ד האמת ועומד במקום ה', הוא מרגיש רק עוז וחדוה.