תוכן

ביום העשירי נשיא לבני דן אחיעזר בן עמישדי. [במדבר ז' סו']
הנה זמן הגאולה משמש ובא, ועלינו מוטל להכין יותר את עצמנו לאור הגאולה, שהוא היציאה מעבדות לחירות. וזה ידוע, שאי אפשר לצאת מהגלות מטרם שנמצאים בגלות. וכן זה ידוע שהתורה הקדושה היא נצחית ונוהגת בכל דור ודור. וכמו כן אנו אומרים בהגדה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לכן צריכין לדעת את ענין הגלות, אשר בו אנו נמצאים. וכל דור ודור צריך לצאת מהגלות המר הזה.
הנה האר"י הקדוש אומר, שגלות מצרים היתה, שהדעת היתה בגלות, היינו הדעת דקדושה.
וגם ענין הדעת דקדושה בגלות צריך ביאור. הנה הזהר הקדוש אומר, ששאור ומחמצת הם מדרגה אחת, ואנחנו קוראים אותו יצר הרע, רשות אחרת, אל נכר, אלוהים אחרים.
ואאמו"ר זצ"ל מפרש, דסטרא אחרא והקליפה והיצר הרע, אינו אלא הרצון לקבל. וזהו נוהג בין במוחא ובין בליבא, היינו ששליטת פרעה מלך מצרים ועבדי פרעה הם שליטת הרצון לקבל על האברים, היינו שכל הרמ"ח אברים, בזמן שמשמשין את הרצון לקבל, הם נקראים עבדי פרעה.
הנה ידוע שהגורם הראשון לעבודה, הוא השלא לשמה. היינו מצד החינוך, הנקרא מצות אנשים מלומדה, מתחיל דוקא על יסוד של הרצון לקבל. שנותנים לאדם להבין, שהלא לתענוגים הגשמיים אין כל כך ערך, כי מה שנות האדם בעולמנו זה?
ועל ידי תורה ומצוות הוא יזכה לתענוג רוחני בעולם הבא, שהוא עולם נצחי. וכמו כן בעולם הזה לזכות להצלחה בתענוגים גשמיים הוא על ידי שמירת התורה ומצוות, שבזכותם יהיו לנו רפואות וישועות, בשפע פרנסה והצלחה, ונזכה לאריכות ימים בשנים נעימות.
וממילא האדם מצד הרצון לקבל יש לו טבע של עצלות, היינו יש אנשים שמסתפקים בלחם ומים, ויש אנשים שצריכים גם לבשר ודגים, ויש אנשים שזקוקים לכלים נאים ולמלבושי כבוד, ויש אנשים שצריכים גם כן דירות נאות. וזה הכל לפי מרץ האדם, היינו שלא רוצים לעבוד יותר מכפי הכרחיותם. ולכל אחד ואחד יש לו שיעור משלו, כמה היא הכרחיותו. אבל לעבוד בעל מנת להשפיע אין זה מטבע האדם.
וכל זה הוא מטעם שהאדם נברא מבחינת רצון לקבל לעצמו, והיות ולזכות לתענוגים האמיתיים צריכים לזכות מקודם לבחינת דביקות, הנקראת השתוות הצורה, היינו שיתאים את כוונתו, שתהיה לשם שמים, הנקראת להשפיע, שזהו מדתו של הקב"ה, הנקרא משפיע, וזהו נגד טבע.
נמצא שמונח בגלות, היינו תחת שליטת מלך מצרים. והיות שהגוף נקרא רצון לקבל, לכן אין ענין שהאדם יעבוד את ה' בעל כרחו, כי בדבר הכרחי אין תענוג, רק חיי צער. ורק כך היא דרכה של תורה, היינו הדרך עד שמגיעים לבחינת תורה לשמה, אז החיים הם חיי צער, היות שהוא על דרך הכפיה.