תוכן

זכור ושמור בדיבור אחד

'זכור ושמור[1] בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר, ואין האזן יכול לשמוע, והלב לחשוב ולהרהר' וכו' (ראש השנה כז, א; שבועות כ, ב). וצא ולמד למה נאמר כך, ומה הנרצה מזה כלפי דידן.

בריאת העולם - בב' הפכים

א. ונראה, דהנה כתיב (תהלים לו, ז) 'אדם ובהמה תושיע ה'', ודרשו חז'ל (ע"פ חולין ה, א) 'אלו בני אדם המשימין את עצמן כבהמה'. פירוש, דהנה כל דרך הבריאה שברא ד' היא בחינת ב' הפכים בנושא אחד, ובבחינה זו נטבע כל מיני החיבורים שבעולם, וזה כלל כל מעשה בראשית. אלא שהקב"ה גילה בחידושו את מעשה בראשית רק חלק אחד בבחינה זו, כמו שכתוב (תהלים לג, ו) 'בדבר ד' שמים נעשו', שנטל אש ומים וערבן זו בזו לנושא אחד (חגיגה יב, א; זוהר לך ד), והטביע הקב"ה כח הדיבור בבן אדם, שיהיה שותף עמו במעשה בראשית, שיברא גם כן בדיבורו עולמות מזאת הבחינה, דהיינו ב' הפכים בנושא אחד, כי חידוש אחר ... ... ... בעולם.

כח הדיבור של צדיקים

ב. וזה אורח צדיקים הדבקים בבורא ית', שמכל דיבורם נבראו עולמות כדבר ד'[2], וכח הפועל בנפעל, והבן, כי כבר הטביע בפיהם אותן הכ"ב אותיות שברא בהם את העולם, רצוני לומר שיש בהם סגולה זו. וכל זה שאין נגמרים העשיות בעולם הזה על ידי דיבור בעלמא, הוא מפני ירידות העולם הזה בהתגשמות, ולכן שום דבר לא נגלה בדיבור, רק בידים ורגלים. אבל באמת די כח הטביע הקב"ה בהדיבור שעל ידו לבדו יתגלה כל המעשה. כי כח הפועל בנפעל, וגם אנו מבטאים בפינו אותם הכ"ב אותיות, והבן, אלא הקליפות מכסות ומחלישים אותו הכח. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל מהקליפות, ונתן להם תורה ומצוות[3] שעל ידם מתקרבים לקדושתו ית', ושכינה מדברת מתוך גרונם בטהרה ואז בדיבורם יעבדו מעשים.

ג. וזה ענין הברכות של הצדיקים, שבדברי פיהם תיכף מגלים יותר ממה שיש כח לאדם פשוט לגלות בידים ורגלים, כי אדם פשוט הרוצה לגמול חסדים עם חבירו, נותן לו כסף מרובה בידיו בפועל ומעשירו, ומכל מקום אינו יודע אם יתקיים בו זמן מרובה. אבל השלם הרוצה לגמול חסדים לחבירו, הוא נותן לו ברכה בפיו, דהיינו, איזה דיבורים קצרים של עשירות, ותיכף מתגלה מעשה העשירות על חבירו וכו'.

ד. ובמה זוכין לבחינה זו. היינו על ידי תורה ומצוות, דהיינו בעשיית רצונו יתברך יותדמה הצורה ליוצרו[4]. אבל באמת כל ענין התורה ומצוות המתחברים להאדם, הוא גם כן ממין הנ"ל, דהיינו ב' הפכים בנושא אחד, וזה עיקר הרצון, כי 'באורייתא ברא הקב"ה עלמא' (הקדמת ספר הזוהר אות עב ועוד), וכח הפועל בנפעל. וזה סוד 'תכלית הידיעה, אשר לא נדע'[5], דהיינו, כאשר ב' הפכים אלו מתחברים לגוף אחד בדעתו של אדם, אז הוא נרצה לקונו ואיש שלם מקרי.

טוב אחרית דבר מראשיתו

ה. ועיקר נתינת התורה בעולם השפל הזה הוא דבר הפכי, כי טעו בו המלאכים כנודע. וזה סוד 'טוב אחרית דבר מראשיתו' (קהלת ז, ח). פירוש: 'אחרית דבר' הוא שפל המדרגה, דהיינו, מהנראה בבריאת העולם לעין כל, שאין צריך לזה שום התבוננות, דהיינו מהנקרא בספרים מושכלות ראשונות. פירוש, אם לא יאכל - ירעב, אם יגע באש - יכוה, אם יפיל את עצמו למים - יטבע, וכדומה, שאותן הדברים מובנים גם כן לחיות ובהמות, כי גם שכל הבהמי יגיד להם דבר זאת, ועל כן הוא נקרא 'אחרית דבר'. ו'ראשית דבר' זה שכל התורה, שאינו מושג אפילו למדברים, דהיינו, לכל עמי הארץ, זולת לזרע יעקב בחירי ה'.

והנה נמצא בעולם טוב ורע בערבוביא, וכדי להבדיל ולהכיר ביניהם, משמיענו הכתוב שעיקר דרך הטוב הוא ה'אחרית דבר', דהיינו להתנהג בדרך שדשים בו שפלי עם, דהיינו המושג לכל הבריות, ויחד עם זה יחבר שכל התורה, והבן, כי זה תכלית ההפכים הנמצאים בעולם, וזה מחויב אדם השלם לחבר וליחד באחדות ממש בדעתו, וזה 'טוב' מקרי. וזהו שכתוב 'טוב אחרית דבר' - אם מחובר היטב 'מראשיתו', דהיינו, שכל התורה ושכל הבהמי מתחברים לאחד ממש, ודו"ק.

אדם ובהמה תושיע ה'

ו. וזה פירוש דברי חז"ל (חולין ה, ב) 'אדם ובהמה תושיע ד', שֶׁאֵלוּ בני אדם המשימין את עצמן לבהמה', דהיינו כפי הנ"ל, שמתחבר בהם ב' הפכים אלו לאחד. למשל מה שאיתא (אבות ג, יז) 'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח', והנה בָּבָא (-משנה) ראשונה זה שֵׂכֶל בהמי, רצוני לומר שֵׂכֶל המושג לכל. ובבא שניה זה שֵׂכֶל התורה, דמה ענין וסגולת התורה להמציא לו קמח? אלא מובן על פי התורה, אשר הקב"ה אינו מסיר השגחתו חלילה מהעולם אפילו על רגע אחד, ולכן מטיב הוא עם עושי רצונו ושומע תפילתם.

ז. ולפי זה, מי שזכה להיות עמלו בתורה, בוודאי אינו צריך לעמול בדרך ארץ, כי יבקש ממי שיש לו באמת ויתן לו, וכמו שכתוב 'מתוך שחסידים היו, מלאכתם משתמרת', ו'מלאכתם נעשית על ידי אחרים'. וזה משמיענו התנא 'אם אין קמח' וכו', דהיינו, שדרך הנרצה היא לחברם יחד, דהיינו, לעשות עצמו כבהמה לידע אם אין קמח אין תורה, ומחמת זה ישתדל בכל מה ששכלו הבהמי מלמדו לעשות להשיג קמח ומזון לגופו.

ח. ואף על פי שלפי שֵׂכֶל התורה הוא לְמוֹתָר, כי 'לא בגבורות הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה, כי רוצה ד' את יראיו המיחלים לחסדו' (תהלים קמז י-יא). ואם כן מה לו ליגע ולפשוט נבלתא בשוקא כדי שלא יוצרך לבני אדם, מוטב לו לעסוק בתורה ולירא את ה' לְיַחֵל לחסדו, כי לא בשוקי האיש ירצה. עכ"ז מלמד התנא להשתדל בכל כחו אחר קמח, כי בלעדו אין תורה, ו'מוטב שיחלל שבת אחת, כדי לשמור שבתות הרבה' (ע"פ יומא פה, ב) וכדומה. ואעפ"כ תדע בטוב 'אם אין תורה אין קמח', פירוש, שאין היגיעה וההשתדלות מביא וממציא לך הקמח, זולת קיום התורה ויראת שמים, כי לא בשוקי האיש ירצה וגו'. וזהו ב' הפכים בהתיחדם לאחד ממש, דהיינו, בעושה מעשה בהמה ויודע שלהבל וריק נחשב ורק הכל בא לו משולחנא דמלכא, אדם כזה שלם מקרי.

ט. וזה פירוש 'אשרי הגבר אשר שָׂם ד' מבטחו ולא פנה אל רְהָבִים ושָׂטֵי כָזָב' (תהלים מ, ה). פירוש, שמיחד ב' הדברים: שבוטח בה', ומתעצם בכל כחו להמציא טרף ומזון לביתו, ועם כל זה יודע שמעשיו וכל השתדלותו אינם יותר מרהבים ושטי כזב, ועיקר משים ה' מבטחו, והבן.

י. וזה שכתוב (תהלים קכה, ג) 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים', פירוש, אף על פי שמעשיהם דומים כנ"ל, והבן. ומפרש הכתוב ואמאי, מפני 'שלא ישלחו הצדיקים בְּעַוְלָתָה ידיהם', כי מקבלים עליהם עול מלכות שמים שלמה, ויודעים שהוא הנותן לך כח.

יא. וטעמו של הדבר הוא, מפני לברר את אמונת הצדיק בד' ית' עד היכן היא מגעת. ואף על פי שהקב"ה יודע מחשבות, מכל מקום נצרך בירור המעשים להיות גלוי דבר זה לעיני הצדיק עצמו, כי מטבע החומר שאינו מניח להצדיק להאמין בעצמו עד שרואה במעשה בעליל לעין, ותמיד מתירא שמא יגרום החטא ויפול ממדרגתו בשעת מעשה, והבן.

ייחוד ב' ההפכים אצל יעקב אבינו

יב. ובזה נבין מה שדרשו חז"ל (חולין צא, א) שנשאר יעקב אבינו ע"ה על פכין קטנים. שבאמת פלא הוא, בעת כזאת שראה עשיו בא עליו להורגו, להאביד ולחמוס את כל אשר יש לו, היה לו מקום במוחו להשאר במקום סכנה לבדו להציל לעצמו פכין קטנים, והוא לא האמין בחייו כמו שכתוב (בראשית לב, ח) 'ויירא יעקב מאד', וחצה את המחנות וכו'.

יג. אלא בהנ"ל מבואר היטב, כי דרך הנ"ל, דהיינו אדם ובהמה, זה היה מדתו של יעקב אבינו ע"ה, שהוא היה נעשה מרכבה לבחינה זו[10], כמו שכתוב בספרים (זוהר ויחי אותיות לח, מז-מח) אברהם אבינו ע"ה נעשה מרכבה למדת אהבה ויצחק אבינו ע"ה למדת הפחד, שב' מדות אלו הם ב' הפכים, כי האוהב אינו מתירא ובוטח תמיד על אוהבו, ו'על כל פשעים תכסה אהבה' (משלי י, יב), והמתירא אינו בוטח, כי אם היה בוטח לא היה מתירא כל עיקר. אבל יעקב אבינו בחיר שבאבות נעשה מרכבה למדות הרחמים, דהיינו אלו ב' הפכים בנושא אחד, דהיינו אהבה ויראה ביחד, שזה עיקרו של מדה זו כנודע.

יד. וזה משמיענו הכתוב 'ויירא יעקב מאד וגו' ויחץ את כל אשר לו לב' מחנות' כדי להמציא לו מעט לפליטה, וכן שלח דורנות אולי יתפייס לו. והנך רואה שמנהגו בדבר זה היה כאיש פשוט בתכלית הפשיטות, כי מה לי אם אדם דואג שלא יגוע ברעב, ועושה ורודף כל היום וכל הלילה בתחבולות שונות להמציא לו מחיה ושארית, או שדואג מפני שונאו שלא יאביד את רכושו ולא יהרגנו, ועושה כל מיני המצאות שיש להמציא לדבר זה.

טו. וזאת הקשה רש"י ז"ל (בראשית לב, י; ע"פ ברכות ד, א), ולמה נתירא יעקב אבינו ע"ה, הלא הבטיחו 'ושמרתיך' וגו' (בראשית כח, טו), ותירץ שהיה מתירא שמא יגרום החטא. ויש לדקדק, שהוה ליה למימר 'שמא גרם' ולא 'שמא יגרום'. ועם הנ"ל ניחא, שבאמת היה לו ליעקב אבינו ע"ה מדת האהבה בשלימות, דהיינו בטחון, ולא היה לו ספק כלל וכלל כי ישמרנו ד' ולא יחסר לו דבר, ויחד עם זה היה מתנהג מנהג אדם פשוט, דהיינו שמשים את עצמו כמתירא כפי אשר יחייב שכל הבהמי להמציא הצלה לדבר זה בפשיטות, שהיה מתירא מאד מפני ארבע מאות איש שעמו, וכאן היה כמסיח דעת מבטחון כדי להיות מתירא באמת, ומתוך כך עשה מעשה שמירה כדרך המתיראים מפני שונא, שחצה את המחנות, ונתן מתנה וכדומה.

ולמה עשה דבר זה, הא באמת לא היה מתירא כלל וכלל, כי בטח בד', אלא מחמת שמא יגרום החטא. פירוש, שהצדיק בענוותנותו אינו מאמין בעצמו שלא יפול ממדרגה בשעת המעשה, ולכן הכין את עצמו בכל מילי דעלמא שדי להצלה מפני האויב, ואחר כל אלה שיער בנפשו שכל זה רהבים ושטי כזב, ושם ד' מבטחו והתפלל אל ד'.

טז. ובזה מובן מה שנשאר על פכין קטנים, להודיע שיחד עם היראה היה לו מדת האהבה בשלימות בלי פגם כלל חלילה, והחשיב בדעתו אפילו פכין קטנים, כי ידע בטוב שלא יגע צר ואויב ברכושו כלל.

יז. ובזה ניכר החילוק בין עובד ד' ללא עבדו, כי המתירא באמת ואינו בוטח, לא היה שם לבו אפילו לפכין גדולים, בעת כזאת שדואג שלא יבא אויב להכות אם על בנים ולהאביד הכל. אבל עובד ד', יחד עם היגיעה והשתדלות מחמת יראתו, יודע בטוב ובוטח בחסדו ית' שהכל שלו ושום זר לא ישלוט ברכושו, ויש לו מקום אפילו בעת כזה להשגיח על פכין קטנים, כדרך הצדיקים שחביבין עליהם ממונם וכו'[11].

ייחוד מידת האהבה ומידת היראה

יח. ולכן בנתינת התורה בא לנו זאת הכח בזה ש'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכול לדבר והאזן לשמוע והלב לחשוב ולהרהר'. פירוש, שאיתא (זוהר יתרו תקח; תקיב), ש'זכור' סוד האהבה ו'שמור' סוד היראה, שהמה ב' הפכים כנ"ל, ונאמרו לנו ונמסרו לנו כאחד, דהיינו, ליחדם ביחד כנ"ל, ואף על פי שהמה הפכים מאד, שאינו מובן כלל וכלל האפשרות להיות דבר זה במציאות בפה ואזן ולב הגשמי, אבל זה כח התורה שהמדבק בה זוכה לדבר זה, דהיינו להיות מחוברים ומאוחדים בלבו כמדתו של יעקב אבינו ע"ה, והבן.

יט. וזהו שכתוב שאמר יעקב לבניו בשני הרעב 'למה תתראו' (בראשית מב, א), ופירש רש'י: 'למה תתראו בפני ישמעאל ובני עשיו כאילו אתם שְׂבֵעִים'. וקשה, הלא בני עשיו בשעיר ישבו, ובני ישמעאל במדבר פארן, ומה להם ענין עמהם, יותר היה לו לדאוג מפני הכנעני והחתי יושבי הארץ שכניו.

כ. ובנ"ל ניחא, שרש"י פירש ב' פשטים[12]: א' למה תתראו כשְׂבֵעִים, ופשט ב' למה תכחשו ברעב. ובזה מובן דכך אמר להם יעקב: אם תאכלו לשובע, יש לכם לירא מפני בני ישמעאל. ואם תכחשו ברעב, יש לכם לירא מפני בני עשיו. פירוש, דאיתא (זוהר חדש יתרו אות שיא) שישמעאל סִיגֵי דְּכַסְפָּא (-פסולת הכסף), אהבה, ועשיו סִיגֵי דְּדַהֲבָא (-פסולת הזהב), יראה[13]. וזה שלימד יעקב לבניו: אם תאחזו במדת האהבה, להיות בוטח בד' שידו לא תקצר חלילה אפילו בשני הרעב, יש לכם לירא מפני קליפת ישמעאל. ואם תאחזו במדת היראה לבד ותצמצמו אכילתכם, יש לכם לירא מפני קליפת עשיו, שיונק מזו המדה. לכן מוטב אכלו כדי שביעה, וכדי ליחד דבר בעתו עם מדת הפחד, 'רדו שברו לנו אכל ממצרים', שבזה תנצלו מב' הקליפות[14].