דו פרצופין
מתחילה הי' זו"ן דו פרצופין דבוקים אב"א, פירוש שהז"א בשורש שלו תחילה היה רק ו"ק חג"ת נה"י, כי כל"א ה"ס בינה הממשכת אליה רו"ת דמקוה ונמצא כל"א עצמה רק בחי' סוף דבינה ונה"י שלה. ונבחן כאן פנימיות וחיצוניות: שכל הארה במקומה מאירה ביותר מאח"כ שנתפשטה להלאה ממנה, וע"כ ההארה במקומה נבחנת לפנימית וההתפשטות לחוץ מכונה חיצוניות.