הגדרת הערך

זווג זכר ונקבה
(עי' לעיל זכר, זווג) ושמור תמיד את המקוריות של הדבר, כי זכר סודו משפיע והנקבה ה"ע הקבלה, אשר ע"כ בעת לידה הזכר פניו למטה והנקבה פניה למעלה.
אכן עיקר ההפרש שבין זכר לנקבה הוא בהיסודות, ויסוד הזכר נקרא בשר מלשון בא סר ואחד הם בעת הזווג. אמנם בטרם הזווג המה שני דברים הפכים מצד צורת הפעולה אע"פ שהחומר הוא אחד, דהיינו כמ"ש לעיל שאותם הניצוצים הסרים ומסתלקים מהמקבל המכונים סר, הנה המה עצמם עולים ומתחברים בהמשפיע, ואין כאן עוד שום חומר אחר, אלא מטעם שינוי צורה של הפעולה, כי בעת ההשראה על המקבל מכונים הניצוצים בשם באים או בא ובעת חזרה להמשפיע מכונים הניצוצים בשם סרים או סר. דהיינו בב' זמנים בזה אחר זה, פעם בא ושורה בהמקבל ופעם סר וחלף מהמקבל. ומטעם זה נק' החומר הזה בשם בשר.
אין יסוד אלא בסיומו דתוך: ובשר זה נתלה בסיומו של התוך של הזכר. והטעם הוא, כי הע"ס דתוך המה העקריים של הפרצוף, ששם אצור כל ההארה של הפרצוף, (ע"ע ראש תוך סוף). גם נתבאר שם שלא יצוייר שום השפעה זולת ע"י מלכות, בסוד המסך המתוקן שם להעלות האו"ח למקורו, דהיינו ודאי הסיום של הע"ס. כי גופא דע"ס דתוך הנה האורות מלובשים שם בסוד או"ח היורד מעילא לתתא, אשר כן נמשך שם עד הסיום, דהיינו המסך שבמלכותם, ששם מתהפך הענין, והאו"ח בסיבת הכאה חוזר מתתא לעילא ומסתלק לשרשו כציור מלכות של ראש, אלא במלכות של ראש כיון שהאורות קדמו לכלים, כלומר בטרם שהאו"ח ירד מעילא לתתא ע"כ נק' זה
זווג דנשיקין: או דביקות רוחא ברוחא, כי אותם הניצוצים הבאים וסרים מהמקבל, הנה אפי' בעת ביאה לא התלבשו בהכלים של המקבל אלא רק בהשראה דקה מן הדקה בלתי נודע, (ע"ע ע"ס "כתר"). לפיכך אי אפשר להגדירם אלא בשם - רוח בלבד מלשון הופעת רוח. (כי הסר עדיין לא ניכר לממשיות שיהי' נקרא ביאה כמו בסר, שפירושו אשר הסר הוא ג"כ ביאה בסוד בן פרצי). ובזה מובן ג"כ אשר בעת סר ששבו ונתדבקו בהמשפיע, ודאי לא נטלו עמהם כלום מבחי' כלי, וע"כ נק' רק בשם רוח, אשר בטרם הזווג הרי המשפיע פועל אל עצמו ומקבל לאוצרו כל הניצוצים מאו"ח העולה מהמקבל, ואינו מודיע להמקבל ולא כלום. באופן שיש כאן שומע, אבל אין כאן דעת המשמיע.
והמקבל אז בבחי' בתולה ואיש לא ידעה: כי בעלה עוד לא בא אליה להודיעה שפקדון גדול צבר הימנה, אלא כסבורה היא שכל הניצוצים שסרו ממנה נתפזרו באויר העולם ונאבדו, ודבר זה נמשך עד שהניצוצין מתלקטים ברשותו ואוצרו של המשפיע לשיעור הדרוש, ואז תיכף יורד המשפיע ואוצר כל הניצוצין עמו, בסו"ה שכרו אתו ופעולתו לפניו, והוא מחזיר אותם להמקום שנטלם משם, (ושיעור המילוי דניצוצין ה"ס רפ"ח שה"ס הסתלקות ד"פ ע"ב)
דהיינו פה הנקבה: כי המקבל נק' נקבה כנ"ל, ואותו מקום הגורם להסתלקות הניצוצין, הוא המסך שבהמלכות של ראש דכל פרצוף שנק' פה ושפתיים וסיפא דרישא, או שומרי הסף ב' ספות: שפה מלאה של המשפיע ושפה תתאה של המקבל.
וה"ס זווג רוחא ברוחא: כי ברוחניות אין שינוי והעתקה ממקום למקום , אלא כל השינויים המה רק בסוד תוספות בסוד מעולם לא זזה שכינה. ולפיכך אותו הפקדון אשר המשפיע צבר אותו יד על יד בעת הפרדו מהמקבל כנ"ל, הנה נשאר דבוק שם לנצחיות, ונק' רוח הזכר, כי עדיין לא בשר הוא מטעם חסרון כלי כנ"ל. גם ע"י הידיעה והזווג שהחזיר את הפקדון למקומו אל פה הנקיבה, הנה שוב שייך זה בודאי אל הנקבה כי שלה הוא ממש מתחילתם. ולפיכך נק' זה רוחא דנוקבא.
והנך רואה שוב שהחומר הוא אחד, דהיינו הפקדון הנצבר ברשות הזכר, אכן בעת שובו למקומו נמצא מתחלק לשני חלק הא' נבחן לרוח הזכר, מטעם תלייתם שם מטרם הידיעה והזווג, וחלק ב' נק' רוח הנקבה כי שלה הוא ומשלה נתן לה.
רוח זכר שבזכר: ואפשר לחלק זה לד' רוחות, כי חומר הנ"ל המצובר ברשותו דזכר שעתה שב וחזר למקומו, הנה יש בו ב' בחי': בא-וסר כנ"ל, אשר ע"כ בעת חזרת או"ח למקורו שנתלים בהמשפיע, יש להבחין שם ב' הבחנות:
הבחן א' "צורת הבא" הנמצא בהפקדון, שזהו ודאי של המשפיע הוא, כי אפילו ההשראה הראשונה הכרח שלו הוא, וע"כ נק' בחי' זו רוח זכר שבזכר.
הבחן ב' הוא צורת הסר שיש בהפקדון, כי ודאי הוספה גדולה נעשה על ההשפעה הקצתיית הזה בסיבת הסתלקותו מהמקבל, בסוד גורעין ומוסיפים ודורשין, כי הדרוש שה"ס הזווג שלהם תלוי לגמרי בסוד המספר: כלומר, לא לבד בחומר ההשראה אלא רק במספר החזרה למקורו, כי שיעור הגדלתו של היסוד דזכר שיהיה ראוי לביאה וידיעה, תלוי לגמרי בכוחות הרשימו: המתפעל בפה הנקבה בסיבת ריבוי של ההסתלקות, בסו"ה מונה במספר צבאם, אשר היציאות וביאות נשלמים בסוד המנין של הפעמים, ואע"פ שחומר השפע לא נתרבה בעצמו ולא כלום, מ"מ כל הסתלקות ויציאה של השפע מנחת אחריה רשימו, אשר ריבוי הרשימות עושים את השיעור הדרוש לגדלות היסוד.
מנין: הרי שהמנין שורה ביחוד על היציאות, דהיינו צורת הסר דוקא ולא צורת הבא, וע"כ ריוח הגדול העקרי הזה נק' רוח נקבה שבזכר: דהיינו הרשימו דסר אשר אותו הניצוץ קנה בעת שסר מהמקבל ונתלה בהמשפיע. והנך מוצא ב' רוחין בתוך פה של ראש דזכר, שהם רוח דבא ורוח סר.
רוח זכר שבנקבה: ועם הנ"ל אצל הזכר, מובן ג"כ שבעת הזווג והידיעה עם המקבל אשר כל הפקדון הצבור בהזכר חזר ובא לפה הנקבה, הנה גם אצלה נבחנים ב' הבחי' הנ"ל הבא והסר, אשר הבא שלה היא רוח זכר שבהנקבה.
ורוח נקבה שבנקבה: הוא הסר הכלול בהפקדון כנ"ל, שזה ודאי שלה הוא לגמרי בעת הנשיקין דוקא, (משא"כ בסוד היחוד הגמור הנה גם חלק הסר שייך לגמרי לזכר כמ"ש במקומו).
והנה נתבאר ד' רוחין של אהבה א"ה הם ב' רוחין דזכר, ב"ה הם ב' רוחין דנוקבא. כי חומר השפע כל עוד שלא בא לכלל דביקות או מצד תלייתו בהזכר גם בעת הזווג כנ"ל, הנה נקרא אלף מלשון מאלף ומאמן שה"ס זכר שבזכר, ואח"כ בעת הידיעה (בראש מקוה) והתדבקות שקנה רשות בתוך פה הנוק' נק' בית, כי נברר שלא יהיה עוד נע ונד בדרך, אלא זכה לבית דירה לשבת בו לנצחיית, וסר מכונה הא תמיד.