תוכן

ב"ה ה' שלח כ"ד סיון אפר"ת
כתיב: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", זה שאמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין, וסמניך – שלחן בצפון ומנורה בדרום". עכ"ל.
פירש: הנה זה ידוע שיש שני מיני זוהמא: "זוהמא דכספא" "זוהמא דדהבא", ודדהבא קשה מדכספא.
כי "כספא" היא לשון "רצון", היינו שכוסף מאוד בכל רצון לבו לעבוד לבורא ב"ה, ובא מן הימין שהוא "אמונה", כי מחמת שמאמין בה' בכל לבו, לכן רוצה ברצון גמור לשעבד עצמו ולעבוד אותו ית', וכוסף מאוד אליו ית' באהבה ותשוקה גמורה.
אמנם כל עוד שאין לו אמונה שלימה, גם רצונו אינו "ברצון" גמור לעבוד לבורא ב"ה, בלא תערובות שאר רצונות. ואינו יכול לעבוד בכל לבו בשלימות, כי יש לו פניות רבות באמונתו ובעבודתו, ורוצה כי אם לקבל פרס. ונקרא עובד את עצמו, שרוצה עוה"ב בשכרו, ואינו אוהב הבורא ב"ה בכל לבו ונפשו. ולכן נמצא שיש תערובות גדולות באמונה שלו. וזה הוא "זוהמא דכספא", שיש בו שמרים ופסולת שביחד נתערבו עם האמונה שלו. היינו שמאמין בה' ורוצה לעבוד אותו, אבל כי אם את עצמו אוהב, ורוצה להטיב לעצמו טובה, גם בזה שיקרא חסיד גמור. והגם שהוא סובר באמת שאין לו שום פניה בעבודתו, ונראה שבכל נפשו רוצה לעבוד, מ"מ הוא אינו יכול לידע מזה היטב, שבלב הזה בעצמו שרוצה ליתן נ"ר ליוצרו ית', חבויה בו באיזה פנה וקרן "הנאת עצמו וטובת עצמו", שרוצה שכרו חלף עבודתו. וזה בעצמו שנדמה לו שרצונו רצון גמור ואמת, שקר מוחלט הוא. וזה הוא מחמת "שאמונה" שלו אינה חזקה ככל הצורך לה, ונקשר בגשמיות גמורה, שעל זה הוא סומך תמיד, ואינו סומך על "אמונה" בעצמה להיות "היסוד" שלו, כי אם סומך על חבירו, וחברא חברא אית ליה, ומזה נצמח השקר, שנתערבו פסולים בנפשו תמיד, והוא התאוה הנזכר כמה פעמים.
אמנם העיקר הוא להאמין "אמונה פשוטה" מכל מיני גשם. ואינו סומך על איזה איש בזה, כי אם הוא רואה שכל מיני הגשמיות עובר וחולף מן העולם, לכן אינו רוצה לסמוך על איזה גשם, וממילא אינו עומד בתאות הידיעה הנ"ל, כי עתה הוא היפך מן הידיעה, ורוצה באמונה פשוטה להפשיט עצמו מכל גשם. "ואמונה" זו שהחזיק בה נעשית "יסוד חזק" לו, ויש לו כח לעמוד בו. והבן.
ונמצא ממילא שבזה הוא מעמיד "הזוהמא והפסול" למטה, ואינו מתערב עמו, כי עתה מחמת אמונה שלימה שיש לו, גבר רצונו לעשות "רצון" גמור לה' בלא פסול מזוהם. ועמדו השמרים בפני עצמם למטה, ונעשה רצונו "רצון חזק" שבא מן "הימין" שהוא "אמונה".
וזה הוא מחמת "שזוהמא דכספא" יכולים בנקל להעבירם מן "הרצון" עבודה, כי אף איש שאין לו אמונה חזקה, ומתערבים בו החצונים, מ"מ אותם החיצונים אינם שולטים בגופו כ"כ בחזקה ובהדבק יתירה, כי אם יכולים להעבירם בנקל ולהעמיד אותו הרצון בחזקה על "יסוד חזק", ולהשפיל את החיצונים ולהעמידם מלמטה, "ורצון עבודה" נשאר נקי.
אמנם האיש שאין לו אמונה כל עיקר, וכבר נשכח ממנו, ואינו רוצה בה חלילה, באיש הזה שולטים החיצונים בכולו, ומדובקים בו היטב, שאי אפשר לנתקם ממנו בשום אופן שבעולם, עד שהבורא ית' ירחם עליו ויתקן אותו, כי נעשה כולו חיצון וחצוני מכל ועבר ועבר, ושולטים בגופו וקשה להפרידם ממנו.
וזה נמשך מן "הידיעה", שרוצה לידע בלא אמונה, ונדבק בתאוה הגדולה לידע מי עשאו, מי בראו, והיכן הוא הפועל שלו. ולכן נקרא זה "דהבא", בשביל שאומר תמיד – זה "הב הב". שרוצה לידע בשכלו בלא אמונה. ואם הבורא ית' אינו רוצה להודיע אותו מה שרוצה לידע, אינו רוצה להכניע את עצמו לבורא ית' בשום אופן, עד שנעשה כופר חלילה. ולכן זה "הזוהמא דדהבא" שבא מן "השמאל" נדבק ושולט בגוף האדם ממש עד שאי אפשר להפרידם. ולכן נקרא "רשע", בשביל שאותיותיו "רע שין", היינו כי "שין" רומז על ג' מוחין עליונים שהם חב"ד, והאיש שעומד "ברע" ורוצה כי אם לידע בלא "אמונה", הוא מעמיד כל המוחין שלו בתוך עצם "הרע", ועושה בזה "רשע".
ורומז אל בחי' "הרע" של החצונים, שסובבים על כל המוחין שלו, ושולטים בכל גופו, להתאוות תאוה לעצמו, כדי להבין בשכלו כל דבר, ואינו רוצה שום עבודה לעבוד בו בבינה זו, כי אם רוצה להנאת עצמו וטובת עצמו הוא דורש.
והבורא ב"ה רצה לברוא את האדם במקום הראוי ויפה לעבודה, ולעבוד את בחי' "העבודה" על צד היותר טוב – ליתן נ"ר ליוצרו ית', ולא לעצמו שום דבר, כמ"ש "כל הנקרא בשמי ולכבודי, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". ולמה קשה כ"כ להעבירם ולהפרידם ממנו? הוא מחמת שרבים הם שהתאוו תאוה לעצמו, ונמשך ובא מן החסרון הגדול שיש בבחי' "מלכות". והאמת" בתוכה היא "כנקודה" בתוך העיגול הגדול. וממילא מן החסרון נמשכים הרשעים האלה שאומרים תמיד "הב הב", ורוצים להנאת עצמם לידע ולהבין, ורבים הם.
"והאמת" הקטנה היא כמו עיר קטנה ואנשים בה מעט, כי לא כל האנשים רוצים בבחי' "מה" לעמוד בה, שהוא "אמונה ורצון". כי "אמונה" הוא כ"ח מ"ה, היינו שנותן לאדם כח לעמוד בבחי' מ"ה. ונוטריקון "אין מה" שפירושו גם כן כ"ח מ"ה. "ורצון" נקרא בשביל שהאדם המאמין בה', ורוצה בבחי' מ"ה, אז נותן כל לבו ונפשו ורצונו לעבוד לבורא ית' באהבה גמורה. וזה הוא בכללות העולם. ונמצא מכל זה שבפרטות האדם בעצמו גם כן כך הוא. היינו אע"פ שהוא מאמין בה', ורצה בו לעבדו בלבב שלם, ועומד בבחי' מ"ה תמיד, מ"מ בו בעצמו "חלק קטנה" רוצה לעמוד בו שהוא "נקודת האמת". אבל הרשעים הסובבים את הקטנה, מחמת בחי' החסרון הם צועקים תמיד "הב הב", וממילא אע"פ שהעביר מכבר החצונים מחמת "אמונה" שלו, אינו אלא מעט מן המעט, שהוא זה "הזוהמא" שבאים מן "הכספא". פירש: החיצונים שרוצים להתערב ברצון הזה שרוצה לעבוד לבורא ב"ה, והם נמשכים מן "הימין" שהוא הטוב. אותם הפיל והעבירם ממנו, כי גם הם אינם רבים, בשביל שעיקר היניקה שלהם הוא מן הקדושה האמת הקטנה. והם הפניות שרוצים לעבוד לבורא ב"ה. ומיד שמנקה "האמת והאמונה" שלו נופלים למטה, כי "באמונה ובכ"ח מ"ה" הם אינם יכולים לאחוז בו ולינק ממנו והבן.
אמנם בבחי' "הידיעה" רבים הם שרוצים לינק ממנו, וכולם צועקים "הב הב", כי מן הבחי' הידיעה הזאת נמשכים ובאים כל החצונים וכל הרע המתאוים תאוה.
ולכן מיד שזוכה האדם "בידיעה אמיתית" רוצים הם לינק ממנו, ממילא צריך עבודה גדולה לעבוד להפיל ולהעביר את כולם ממנו, כדי שיהיה נקיה וטהורה כולה לה', ולהפך תיבת "רשע" להיות "עשר", היינו שבזה עצמו שמחליש כוחם של החיצונים ומפיל אותם, ואין להם שום יניקה בו, מן הכח הזה מהפך אותם החיצונים להיות טוב, ונעשה בה "עשר". כי רבים הם ובהפכם אותם שנעשה כולו "טוב" הוא ממילא "עשיר", והבן.
ונמצא מכל זה שבחי' "זוהמא דדהבא" קשה "מזוהמא דכספא", וזה שכתיב "הרוצה להחכים ידרים", היינו בעבור שהחכמה עומדת קודם ותדיר להתעורר האדם לעבוד אותו ית', וממנו נמשך בחי' "אמונה ואהבה ורצון" לה', שהוא בחי' "הכסופא והרצון הטוב" לעבוד השי"ת. ולכן נקרא "ימין", כאדם המשתמש תדיר ביד ימינו, שיד ימין של אדם מוכנת ומזומנת תדיר לעבודה לכל דבר. וכמו כן "בחי' אמונה וחכמה" עומדת תדיר לימין האדם להשתמש בו, כי היא העיקר וקודמת לשאר הדברים כולם. ואם אין בו מתחילתו "אמונה", אפילו אינה כראוי, לא יכול להמשך "הרצון" לעבודה, כי "אמונה וחכמה" עצמה נותנת "אהבה" לאדם, שממנה צומח ונמשך "הרצון וכסופא" לעבוד לה', וממילא היא העיקרית והקודמת. ולכן אותיות ידרים הוא יו"ד דר רום, היינו שיוד היא בחי' "החכמה" שהיא קודמת להתודע לאדם, ומתגלה לו בהתעוררותו לה', ומחמת זה הוא "דר לרום" – עיניו של אדם, כי עיקרו בהקדמתו תמיד. כי אי אפשר בעבודה אם אין לו בחי' "אמונה", שממנה נמשכים "אהבה ורצון". וממילא נמצא "שאמונה וחכמה" נקרא "עין ימין של אדם", "ועין" הוא לשון "התגלות", והיינו "שאמונה" צריכה להתגלות לאדם קודם לכל דבר, והיא כמו "הימין" של אדם בשימושו.
אמנם להעשיר יצפין, היינו "שיוד" זו שרומזת על "חכמה" שהיא "הטוב", צריכה עתה להיות צפונה וטמונה בתוך הרשעים האלה, שהוא בחי' "הרע" שנמשך מן "השמאל", כדי להעביר ולנקות אותם ולהעמידם למטה, והם רבים שהתאוו תאוה זו. וממילא נמצא "שהשכינה הקדושה" צריכה לילך בגלותה, ולהתלבש בתוכם ולנקותם, שירדו השמרים והזוהמא למטה, כדי שלא יהיו יכולים לינק ולאחוז בקדושה כל עיקר. עד שזוכה האדם להפך כל "הרע" להיות כולו "טוב", וממילא נעשה "עשיר".
ולכן "משמאל" שהוא "צפון" נמשכת כל עשירות, כמ"ש "מצפון זהב יאתה", כי כל הרע של החצונים ועיקר אחיזה שלהם הוא "בשמאל", היינו שאומרים תמיד "זה הב", ורוצים לינק מבחי' "הידיעה". שמימינו זוכה האדם לעבוד לה'. ובחי' "הידיעה" עומדת "בשמאל" האדם. כי האדם אינו זוכה לבחי' "הידיעה" עד שיש לו "אמונה חזקה" שפשוטה מכל גשמיות, ומחמת זה אין שימושו תדיר. ודומה ממש "ליד שמאל" שנמשכת ונדבקת אחר "הימין". ואם עובד ואוחז ביד ימינו קודם, אז שמאלו נצרך גם כן. אבל העיקר "בימין", והיא החוטב עצים ושואב מימיו.
וממילא נמצא שבחי' "אורו" "צפון וגנוז", עד שהכין האדם בעצמו שתהיה לו "יד ימין" כראוי להשתמש בה תדיר. ואח"כ נותנים לו "יד שמאל", כדי שיהיו לו שני "ידים" כנצרך לאדם. והבן.
וזה שאמרו חז"ל: "שאור הנברא בשבעת ימי בראשית גנזו לצדיקים לעתיד לבא", זה הוא כדי שלא תהיה אחיזה להחיצונים כל עיקר. ועל זה נאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", כי הוא "צפון וטמון" אך לצדיקים. ולכן צריך לנקות מקודם כל הרשעים, ובהפכם נעשה "עשיר". וממילא קודם שזוכה האדם בבחי' "עשירות", צריך להיות צפון ועומד בתוכם ממש להפך אותם. ואחר עבודה שאדם זוכה להפכם נעשה "עשיר". והבן.
ולכן "להדליק את המנורה", שהיא בחי' "הרצון וכיסופא" לעשות נ"ר ליוצרו באהבה, נמשך בתחילה לאדם כמו הימין שלו. והיא "אמונה" וכ"ח מ"ה, היינו שנותנת לו כח לעמוד בבחי' מ"ה, לעשות כולה לה'. ואח"כ נצמח ישועת כבוד ה'. והוא "שלחן עורך" שמסודר בחי' "ידיעה", שבא ונמשך מן "הצפון", היינו שהוא צפון וגנוז לצדיקים שלחן הזה. וממילא צריך הוא עצמו להיות צפון וטמון בתוכו, לעמוד בין הרשעים האלה, שנמשכים מן הצד הזה שרוצים לינק ממנו, וצועקים "הב הב". ואח"כ להפכם כולם "לטוב". וזה הוא "שכינתא בגלותא", והבן. עד שאח"כ נעשה "עשיר", כי כולו "טוב", וזה שכתיב: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", שרומז על השלחן הנ"ל. והבן.