תוכן

כי תשא תש"מ, פרשת פרה

א) בזוה"ק הקשה על מ"ש זאת חקת התורה, למ"ש וזאת התורה. ומתרץ וזאת, היינו יחוד הוא כלל ופרט יחד, ו' הוא דכר בחי' ז"א שהוא כלל. ומלכות היא פרט. אבל זאת, בלי תוספת ו', היא חקת התורה, שהיא המלכות, הנקראת חקה. ובאה מז"א, שנק' תורה, ולא התורה עצמה, שהוא ז"א רק דין התורה, גזירת התורה שהיא מלכות, כך מפורש בהסולם.
וי"ל מדוע ז"א נק' כלל, ומלכות נק' פרט, ומדוע מלכות נק' דין וגזירת התורה.
והענין הוא, ידוע דעיקר העבודה היא האמונה, דהיינו למעלה מהדעת, ומדוע צריך להיות למעלה מהדעת, הוא מסיבת שהי' דין על מלכות, הנקראת רצון לקבל, שאסור להיות מקבל עמ"נ לקבל, משום שצריך להיות דביקות, שהיא בחינת השתוות הצורה, משא"כ אחרת הוא נמצא בפרודא. לכן כל מקום שיש חסרון בקדושה, הוא מסיבת שעל מקום הזה שורה דין, היינו האיסור של קבלה עצמית.
וכשהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת שם אין מקום לקבלה. שזה נקרא גזירת התורה, משום שאין המקבל יכול להסכים לעבוד למעלה מהדעת. כי דעתו של אדם מחייבת שאין לעשות שום תנועה בלי רווחים.
ובזמן שהוא רוצה ללכת ע"ד האמת, היינו רק בעל מנת להשפיע, אז אין הגוף מסכים לזה. לכן צריך לקבל על עצמו את העבודה בבחינה זו רק למעלה מהדעת. וזה נקרא פרט, שעבודה זו היא בבחינת צדקה, כמ"ש "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה". אבל לאחר שקבל על עצמו את העבודה למעלה מהדעת, הוא זוכה לבחינת תורה. ותורה נקראת בחינת כלל, משום שהיא כוללת ב' דברים היינו אמונה ותורה. כי אסור ללמוד תורה לעכו"ם כמ"ש ומשפטים בל ידעום.
לכן הבחינה הראשונה שהאדם צריך לזכות היא לבחינת אמונה. ואח"כ הוא בא לבחינת תורה. וזה נקרא יחוד ז"א ומלכות שמים, דכר ונוקבא. כי בזמן שהאדם עוסק בקבלת עול מלכות שמים, האדם עדיין בחסרון. אבל כשזוכה לבחינת תורה, האדם נקרא דכר, משום שהתורה משפיעה לו את האור תורה. ואז כבר אין דין, משום שכבר יכול לקבל בעמ"נ להשפיע.
ובזה נבין מ"ש בזה"ק שם, אשר פרה אדומה נקראת מלכות מבחינת מצב הא' הנקראת בחינת קו שמאל דבינה, היינו שיש לה שלימות מבחינת החכמה. וזה נקרא אשר אין בה מום, ואשר לא עלה עליה עול. ומפרש שם בהסולם (אות כ') ש"על" נקרא בחינת חסד. ומשום זה צריכים לשריפת הפרה, שהיא בחינת מיעוט הירח, וחוזרת ונבנית למצב הב', שבמצב הב' הוא כל קיומה.