תוכן

זאת חקת התורה. ופירש"י: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה. לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה.
ויל"ה: א) דמכאן משמע, שלכן כתיב בה חקה, משום שאומות העולם שואלין את הטעם, משא"כ שאר מצוות התורה שאין אומות העולם שואלין, כן כתב טעם המצוות. והלא לא מפורש טעם המצוות. ב) לכאורה היה צריך להיות להפך, שדוקא במקום שמבקשים טעם לדבר - שם צריכים ליתן טעם. ולא במקום שאין שואלין.
ג) וכמו כן יש להבין את הקשר מהמשל שרש"י מביא: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו, תבא אמו ותקנח הצואה. כך תבוא פרה ותכפר על העגל". מכאן משמע שזהו טעם על ענין הפרה, וא"כ מדוע נק' חוקה.
ד) על הפסוק "ויקחו אליך" פירש"י: לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר. וצריך להבין, למה דוקא הפרה נקראת על שם משה ולא שאר מצוות, הלא היו עוד מצוות שעשו במדבר.
והנה להבין את כל הנ"ל, צריכים להקדים את התכלית של תו"מ, מהו ענינם. והנה במדרש רבה, על פסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך", שואל רבי: וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף. הוי, לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. שענינו הוא, היות שהנבראים נבראו בטבע להיות מקבלים, וזה נקרא עב. וזיכוך נקרא להשפיע. והיות שאי אפשר ללכת נגד הטבע, לכן נתן לנו העצה - שע"י תו"מ נוכל להפוך את הטבע שבנו וללכת בדרכי השפעה, ורק אז נהיה מוכשרים לקבל את מתנת המלך בלי שום חסרון, היינו בלי נהמא דכסופא.
וההבחנה שהאדם יֵדע שהוא מקבל רק מטעם מצוה הוא, אם מרגיש בעצמו שהוא יכול לוותר על התענוגים, אע"פ שיש לו רצון וחשק ומכל מקום הוא מוותר והוא מקבל רק על תנאי שרצון השי"ת הוא כך - זה נקרא שהוא מקבל רק מטעם מצוה. ורק בזמן שהוא יכול לוותר על התענוגים, הוא יכול להגיע לידי משפיע על התענוגים, היינו שהוא מקבל עמ"נ להשפיע.
וזה כלל, שהרוצה להרגיל את עצמו בויתורים, מוכרח להרגיל עצמו קודם בתענוגים יותר קטנים ואח"כ בתענוגים יותר גדולים, משום שתמיד הולכים מהקל אל הכבד. וזה מקובל אצלנו, שהתענוג היותר גדול בעולם הוא להיות דבוק בהקב"ה, בבחינת השגת אלקות. ומשום זה, מובא בספה"ק, שנעשה ענין צמצום, שזה הוא תיקון לענין נהמא דכסופא. שהצמצום הוא ענין הסתרה, שכל זמן שהאדם עדיין נמצא ברשות הרצון לקבל, אין בידו להרגיש שום השגת אלקות, היות שהתענוג של השגת אלקות כל כך גדול ואי אפשר בשום אופן לוותר עליו, זאת אומרת, אפילו שלא יהיה מצוה הוא גם כן יקבל את התענוג - זה נקרא פרודא, וזה נקרא שלא לשמה. ובכדי שיהיה אפשרות לאדם שיוכל לעשות מטעם מצוה, שהוא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוצרך להיות ענין הצמצום, שענינו הסתרה. שבזמן ההסתרה, אזי שייך שאת עניני עבודה בתו"מ מקיים בבחינת אמונה, היינו שמקבל עליו עול תו"מ מטעם שגזרותיו יתברך הם כך. וזה נקרא בחינת חקה.
וזה כלל, מתי מרגישים שזהו חק ולא טעם - זה רק בזמן שנתעורר באדם רצון וחשק להרגיש טעם ואינו מרגיש, אז כשמקבל עליו עול תו"מ הוא מקבל את כל זה רק מבחינת חק. משא"כ כשאין דרישה לבחינת טעם, מנין הוא יודע שאין בו טעם אלא חק?! וזה הרמז: "זאת חקת התורה. לפי שהשטן וכו' לפיכך כתב בה חוקה" - שחוקי התורה נראים כחוקים רק בזמן שהשטן שואל, היינו היצה"ר. כמשארז"ל: הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות.
והסדר הוא כך: שבזמן השאלה ששואל מה טעם יש בה, נקרא יצר הרע. ואח"כ הוא מפריע לו לקיים, אז הוא נקרא שטן, משום שעומד לו לשטן על הדרך. ואח"כ הוא ממית אותו, ואז הוא נקרא מלאך המות, משום שנוטל ממנו את כל החיות דקדושה שהיה לו ונותן תמורתו חיות דעולם הזה, היינו שאינו מוצא שום טעם של חיים - רק בדברים גשמיים, שהוא חיות דרשעים, שחייהם נקראים בחינת מות.
היוצא מכל זה, שרק בזמן שהשטן בא בטענה ושואל, אז הוא כל העבודה. ואז צריכים להתגבר על השטן הזה ולהשיב לו - זאת חקת התורה! שאני מקיים את התורה רק מטעם חק. גזרה היא מלפני, אין להרהר אחריה. וכך אנו מקובלים ממשה רבנו ע"ה, ואנו מאמינים בו.
שענין הפרה הוא סוד האמונה, שהוא בחינת חק. שבשביל זה הפרה נקראת על שם משה, הנקרא - משה רעיא מהימנא, שהוא הביא את האמונה לכלל ישראל. וזה פירוש מה שאמרו רז"ל, שהפרה נקראת על שם משה - 'פרה שעשה משה במדבר', שמדבר נקרא טרם שנכנסים לישוב של ארץ ישראל. שענין ארץ ישראל, מובא בספרים שהוא ענין השראת השכינה בקביעות בהשגה מלאה, הנקרא עלמא דאתגליא. משא"כ מדבר, הוא עלמא דאתכסיא, היינו בחינת חק.
וענין עגל, מובא בזוה"ק בהקדמה (אות ז( על פסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". שענין מי היינו אור חסדים, ואלה היינו אור חכמה בלי חסדים, עכ"ד. שענין מי, הוא שהשטן בא ושואל: "מי ה' אשר אשמע בקולו". ואז צריך לקבל עליו הכל בתור חקה, שהוא חסדים, היינו השפעה, שהכל הוא רק למעלה מהדעת, הנקרא אמונה, בבחינת 'משה רעיא מהימנא'. משא"כ אלה נקרא בחינת ידיעה, ועל זה אמרו: "אלה אלהיך ישראל". היינו, שמעשה העגל הנקרא חכמה וידיעה, הוא ההפך של הפרה הנקראת אמונה. ומשום זה כשמקבלים את ענין חקת התורה, זה תיקון למעשה העגל. וזה ענין "תבא האם ותקנח הצואה".
וזה פירוש: "אשר לא עלה עליה עול". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שצריכים לקבל את האמונה בשמחה, ולא בבחינת עול שענינו הוא שהוא רוצה לפטור עצמו מזה ומצפה להזדמנות מתי שיוכל לזרוק מעליו את העול הזה. וכמ"ש: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה".
היוצא מכל זה הוא, שעיקר האמונה הוא בכדי שהאדם יוכל לעבוד בבחינת הבחירה. היינו, אפילו במקום שאינו מרגיש את הטוב והנועם שבתורה ומצוות, מכל מקום הוא מקיים את זה מטעם שהוא מאמין שכך הוא רצון ה', לעבוד אותו בבחינת אמונה. ובאופן אחר הוא לא רוצה לקבל, והוא קשה בדעתו כברזל, כמ"ש רז"ל: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם. משמע מכאן, שאפילו יהיה בקי בש"ס ופוסקים, מכל מקום אם אינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם. והיינו, שצריך להיות קשה כברזל מלקבל את התענוג, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, עד שיהיה בטוח בעצמו שכל כוונתו היא מטעם רצון ה'. ודוקא הוא נקרא 'תלמיד חכם', משום שהקב"ה נקרא חכם, והקב"ה הוא רק משפיע, לכן אם האדם הולך במידתו של הקב"ה, היינו שהוא גם כן משפיע, נקרא שהוא 'תלמיד חכם', שלומד את מידתו של החכם, היינו מדתו של הקב"ה. ורק אז מסוגלים לקבל את כל הטוב והנועם שחשב ה' בעדנו.