תוכן

נספח:

החכם מדעסוי יש מתלמידי המקובלים שבשוגג או במזיד, שבכוונה או שלא בכוונה, רצו לעשות שלום ביניהם, שהשוו וביארו את הקבלה לדעות פילוסופיות.

אם יש לך שק פשוט, אתה יכול ליתן בו כל מה שתרצה, קמח וסולת ואפילו מסמרים, ולא יזיק הדבר לא לו ולא לך, ואפילו אם נזוק, הרי תיקונו עולה בפרוטה. מה שאין כן אם השק הזה הוא חלק בגוף אדם, בצנור קבה, הדין שונה לגמרי, כי אם תתן בו דבר שאינו מותאם, תיכף יטול נקמתו ממך וימית אותך.
כן הדבר הזה, כי איש המוני אינו מחוייב לקבל וללמוד התורה מפי חכם אמיתי, ויכול ללמוד ממי שרוצה, ואפילו מפי עצמו, ולא יתנזק כלום מפירושים הכוזביים שפירש בה, מפני שמוחו אינו בעל הרגש חיוני, וכמעט שמשמש לו כמו דבר חיצוני אליו בדמיון של שק הנ"ל. משא"כ איש חכם אשר מוחו מפותח והגיע לכלל הרגש חיוניות, הוא מוכרח לשמור על מוחו שלא יפול שם דברים כוזביים, שהרי בנפשו הוא, כי ינקבו את מוחו כמו מסמר להקיבה, ויאבד את נפשו. ולא על חנם דימו חז"ל (שבת פח, ב) את התורה לסם חיים ולסם מות, אשר למימינים בה היא סם חיים ולמשמאילים בה היא סם המות.
וראה מה שכתב החכם מדעסוי בהקדמתו לביאור על התורה, אשר המאמר הנבואי יצא מפי הקב"ה בטעמים ונקודות בה' מוצאות הפה, כי אם לא כן, לא היה משה רבינו מבין מה שאומר, עש"ה, והאריך בהזיה הזו, ע"ש. והיה זה מפני שסמך עצמו על החוק ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג, א).
ולא ידע האיש הזה, כי הפשט הזה מונח בפי חכמי האמת, אשר תלמידיהם המה חקרי לב, ואינו מצוי כלום אצל מקרי דרדקי אשר תלמידיהם בני שש ושבע. ולמה לא הלך לשאול פירוש הדבר ופשט הזה מפי חכמי הקבלה, אשר דברים גבוהים כגון אלו נצברו באוצרם, ושומרים עליהם כדי ללמדם לתלמידים הגונים. כי אם עשה כן, היה יודע שמאמר השי"ת הוא בחינת אור עליון הנמשך על זווג דהכאה במסך המעלה אור חוזר, והאיך האור חוזר הזה יורד אחר כך ונמשך לעיני הנביא וכו'.
ובמקום שהשי"ת נתן לו דעה ובינה והכשירו לקבל את סם החיים מהתורה, הלך וקבל מסמרות חדות שנוקבות את המוח, ולא עוד אלא קפץ בראש ללמד להרביץ תלמידים, כי משום שידע בנפשו אשר בלמודים החילונים עומד במדרגה הראשונה, הרהיב רוחו לתפוס מקום כזה גם בלימודי קודש. ומה סופו, שיצאו משורת התורה והדת על ידי מסמרים כגון אלו שהכניס במוחותיהם מסבות אי ידיעתו, וסמיכתו על התיאולוגיה הפילוסופית.