תוכן

ו. הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד
רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, וקורא אני עליהם את המקרא (תהלים לד, י) "טעמו וראו כי טוב ה'". והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה עצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים אחד מחבירו כרחוק מחשבת הבורא ית' מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא ית', ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם, הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתח בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיבי להצלחת החברה, כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתח בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיבי אל השי"ת לבדו, דהיינו מן שינוי הצורה מהיוצר ית' עד להשואת הצורה אליו ית' שנקרא דביקות, כמו שנתבאר לעיניך בקונטרס הקודם (מאמר ו' מתן תורה אות ט' י' יא, עיין שם היטב).
וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרם של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר סוף סוף אין המטרה מבטחת להעוסק בה שום התעלות של מה למעלה ממסגרת הטבע, ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח בשבילה למעט דמותו באיזה שיעור של משהו בשביל אושר החברה. מה שאין כן המטרה הדתית, מבטחת את האושר אל האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה ית', אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב של השפעה להשי"ת והשפעה לבריות.
גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי בבחינת התמיכה. כי עסק עפ"י שיטת תורת האתיקה, הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף. ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר, כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים. משא"כ בהעסק של תורה ומצוות לעשות נחת רוח ליוצרו בלי שום קבלת פרס, הרי הולך ומטפס על דרגות המוסר ממש כפי שיעור העסק, שהריהו נעדר מכל תשלום על דרכו, ופרוטה לפרוטה מצטרפת לו לחשבון הגדול, עד שקונה טבע שני שהיא ההשפעה לזולתו בלי שום התעוררות של קבלה עצמית זולת להכרח קיומו בלבד. ונמצא באמת שנשתחרר מכל מאסרי הבריאה, כי בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית ונפשו קצה בכל מותרות מתענוגים גופניים הקטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחפשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם, שהרי כל הנזקים מורגשים ובאים לאדם רק מבחינת הקבלה עצמית המוטבע בו, והבן זה היטב.
והנה נתבאר היטב, אשר מטרת הדת עומדת כולה רק לצורך האדם העובד ועוסק בה, ולא כלל לשמש הבריות ולהועילם, הגם שכל מעשיו סובבים לתועלת הבריות ומשוער בהמעשים הללו, אולם אין זה אלא בחינת מעבר אל המטרה הנשגבה, שהיא השוואה ליוצרה. ועם זה מובן גם כן אשר מטרת הדת נגבית בעולם הזה, בחיים חיותו כמ"ש לעיל, ועיין היטב במאמר מתן תורה (מאמר ו' אות ו') בדבר המטרה של הכלל ושל הפרט.
אולם ענין שכר עולם הבא זהו ענין אחר ואבארו במאמר מיוחד בע"ה.

בכי"ק מרבינו שרשם ראשי פרקים למאמר – שמסתבר שזה מאמר המשך למאמר זה, נכתב כך:
*מאבן עזרא, גמל נושא משי.
*דרך יסורין ודרך תורה משמשים יחד.
*מתן שכר לעולם הבא מתחיל מדביקות ולהלן.
*עולם הזה הוא סוד תרי"ג עטין, עד הדביקות, וזהו תורה שבכתב.
*עולם הבא הוא סוד תרי"ג פקודין, מדביקות ואילך, והוא סוד תורה שבעל פה.