תוכן

ד) ואלו הם אותם, שכאשר מדת הדין מתוחה בעולם, אלו הם מסומנים בסימן ידוע, וניתן רשות למשחית לפגוע בהם בעת הדין, בסוד ויש נספה בלא משפט, וכן פירש בס"ה בפ' פקודי. כת רביעית, הם בני אדם המתים מעשרים שנה ולמעלה, שאלו מתים ע"י מ"ה עצמו, כל אחד כפי מעשיו. והטעם, שאין מיתה בלא חטא, וע"י חטאם, מתים מעשרים שנה ומעלה. ומיתתם ע"י שליח. והטעם, שאין השכינה משכנת עצמה על בני אדם, אלא עד הגיעם לעשרים שנה. והטעם לזה, שהעובר במעי אמו, יש לו צלם לבד, וע"י אותו הצלם הוא מתגדל, ונמתחים איבריו לכאן ולכאן, כמד"א אך בצלם יתהלך איש. והצלם קרוב מאוד אל אלו החיצונים, עד שהנפש הרוכבת עליו, היא מהעשיה, כנודע, ותתלבש בצלם. ולזה, אלו החיצונים בנקל יפגעו בצלם ויפגמוהו, גם ימיתוהו. ולזה הנפלים קרובים מאד אל סיבת המות. שהם קרובים אל הקליפה והמיתה, וכאשר יולד מיד הנפש מזדמנת לו, ובהגיעו לחינוך, רוח מזדמן לו. ועכ"ז החיצונית פוגעת בו, לא בסיבת הקלות, אלא בסבת הגדלות יותר, דהיינו העשוקים ולילית בכח אסכרה שבה, שולטת על אלו.