תוכן

ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים וגו'. לא תֹסִפוּ על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם (ד,א-ב)
יל"ה מה זה חק ומה זה משפט. והכתוב מדייק: לא תוסיפו ולא תגרעו וגו' אשר אנכי מצוה אתכם. ובשניהם, הן בהוספה והן בגרעון, הכל צריך להיות בדיוק רק כמו שהוא מצוה.
הנה, יש הבדל בין אלה שהולכים בעבודה דעל מנת להשפיע, לבין העובדים מטעם לקבל פרס. כי אלה שהולכים בעמ"נ להשפיע, אז כל יום מתחילים את העבודה מחדש, הן במוחא והן בליבא, ולא יכולים לקבל שום תמיכה מיום אתמול כי יעבור, אלא ממש שאין ברירה, אלא צריך כל יום לחזור על היסודות של העבודה, היינו על הסיבות שמחייבות אותו ללכת על דרך האמת.
וכאילו כל יום הוא צריך לדבר עם עצמו שכדאי להיות עובד ה'. והגוף שואל אותו כל יום שמתחיל בעבודה: תן לי את הסיבות לזה שאתה מחייב אותי לתת את כל הכוחות שלי לשם שמים. ואם הוא שואל, מוכרחים לתת תשובות, אחרת הוא לא רוצה לעבוד. אז כל יום הולכים על אותם הויכוחים ואותן שאלות ואותן תשובות.
ובזמן שהאדם נמשך בעבודה בתורה ותפילה ומעשים טובים ולא זוכר את המטרה של העבודה, שהוא בעמ"נ להשפיע, אז יותר קל לו העבודה, כי אז הוא נמשך אחר הכלל. אבל בו בעת שנזכר במטרה, שהוא מוחא וליבא, אז העולם חשך בעדו, מטעם שהוא נגד הגוף שנקרא אהבה עצמית.
אז אין לו שום תשובה לתת לגוף, אלא זהו חק, שהבורא רוצה בכך שיאמין לו שזה לטובתו, שדוקא על ידי עבודה במוחא וליבא יזכה האדם להגיע לשלמותו, שאז גם אויביו נעשים אוהביו. וזה נקרא: "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".
ועל זה כתוב: לא תוסיפו - היינו להרבות שכל ודעת על מקום שצריך להיות דוקא למעלה מהדעת. נמצא, שאם הוא משתדל להבין ולהשכיל אותו בתוך הדעת, שהוא חושב שעל ידי זה יהיה לו היכולת להרבות בעבודה, כיון שהגוף יסכים במקום שהוא יבין בתוך הדעת, זה נקרא "בל תוסיף". אלא צריך להאמין בה', שדוקא על ידי זה האדם יגיע לשלמותו, הנקרא אמונה למעלה מהדעת.
אבל יש ענין משפט. ששם ההפך, שהאדם צריך להשתדל להבין בתוך הדעת את בחינת התורה, ועד כמה שאפשר האדם צריך להשתדל להבין את התורה שנתן לו. ובאם הוא רואה שלא מבין את דברי תורה, אז הוא צריך להרבות בתפלות ובבקשות. משום ששם יש ענין "להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד" וכו'. וכאן נוהג ענין השני: לא תגרעו - אלא דוקא להרבות תורה.
כמו שמבואר, שענין תפילין של יד נקרא אמונה, כמ"ש: "והיה לך לאות על ידכה" ודרשו חז"ל: לך לאות ולא לאחרים לאות. היינו, שתפילין של יד צריכים להיות מכוסים, משום שזה רמז על האמונה למעלה מהדעת, הנקראת מלכות שמים. משא"כ תפילין של ראש, שהוא מרומז נגד תורה, המכונה זעיר אנפין, שם דרשו חז"ל על הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך - אלו תפילין של ראש". ששם יש בחינת התגלות, כמ"ש: 'וראו'. כי תורה נקרא גילוי, שבזמן שעמי־הארץ שבאדם מרגישים את בחינת התורה שהמשיכו, אז - ויראו ממך, שאז הרע נכנע והטוב הוא השולט.
וזה נקרא משפט. שמשפט הוא גילוי, ואסור לגרוע ממנו, אלא להרבות דעת תורה. מה שאין כן חק הוא בחינת כיסוי, שהוא בחינת למעלה מהדעת, ואסור להוסיף דעת.