תוכן

(יומא ג' ע"ב): אבא חנן אמר, משום רבי אליעזר, כתוב אחד אומר ועשית לך ארון, וכתוב אחד אומר ועשו ארון, הא כיצד?. כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ( פרש"י נקראת העבודה על שמם). כאן בזמן, שאין עושין רצונו של מקום, (נקראת על משה).
וצריך להבין, מהו המציאות האמיתית משה או ישראל. ויש לומר שענין ארון הוא המקום שנותנין שם התורה. וענין, היינו הכלי שהוא הרצון לתורה. הנה את התורה נותן הקב"ה והרצון שייך לנבראים. וזה שאומר, בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, אלא שכל כוונתם היא לעשות רצון עצמם, אז נקרא הארון על שם משה. היינו הרצון שיש להם לקבלת התורה אינו משלהם עצמם, אלא משל משה. היינו התורה, שהיא בחינת משה, מחייבת עצמם לעשות רצון. אבל הם, מבחינתם עצמם, אין להם רצון. אלא, היות שהתורה חייבה אותם לקבלת התורה, ומשום זה הם מקבלים את התורה, לכן זה רצון של משה.
וכשעושים רצונו של מקום, היינו שכל כוונתם היא להשפיע, אז נקרא שהם עצמם עושים להם רצון לקבלת התורה. וזה כבחור, שיש לו התורה מצד עצמו, או שצריך שהמשגיח יתן לו רצון ללמוד תורה.
(יומא ע"ב ע"ב): רבי יוחנן, רמי כתיב ועשית לך ארון וכתוב ועשו, מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו, (ופרש"י שהארון, בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על משה, ואחר כך הטילו על הצבור).
ועל דרך המוסר יש לומר, שענין ארון הוא הרצון לקבלת התורה: מקודם הטיל הכתוב על משה, שצריך להיות עובד ה' רק ביצר הטוב ואחר כך ביצר הרע, היינו שבני עירו, שענינו האברים והרצונות שבגוף, נכנעים ועושין מלאכתו של היצר טוב. וזה ענין בשני יצריך.