תוכן

ועשו ארון עצי שטים (כה,י)
בגמרא (יומא ג:): אבא חנן אמר משום ר' אלעזר, כתוב אחד אומר ועשית לך ארון עץ, וכתוב אחד אומר ועשו ארון עצי שטים. הא כיצד, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (ופירש"י: נקראת העבודה על שמם), כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום (נקראת על שם משה).
וצל"ה, מהי המציאות האמיתית, משה או ישראל.
וי"ל, שענין "ארון" הוא המקום שנותנים שם התורה, ו"זמן" היינו הכליעו, שהוא הרצון להתורה. הנה, התורה נותן הקב"ה, והרצון שייך לנבראים. וז"ש: בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - אלא שכל כוונתם היא לעשות רצון עצמם, אז נקרא הארון על שם משה, היינו, הרצון שיש להם לקבלת התורה אינו משלהם עצמם, אלא משל משה. היינו, התורה שהוא בחינת משה, מחייבת (עצמם( אותם לעשות רצון, אבל הם מבחינתם עצמם אין להם רצון, אלא היות שהתורה חייבה אותם לקבלת התורה, משום זה הם מקבלים את התורה. לכן זה רצון של משה.
וכשישראל עושין רצונו של מקום - היינו, שכל כוונתם הוא להשפיע, אז נק' שהם עצמם עושים להם רצון לקבלת התורה. וזה כמו ההבדל בין בחור שיש לו התורה מצד עצמו, או שצריך שהמשגיח יתן לו רצון ללמוד תורה.
ר' יוחנן רמי, כתיב "ועשית לך ארון עץ", וכתיב "ועשו ארון עצי שטים". מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. (ופירש"י: שהארון, בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על משה ואח"כ הטילו על הציבור.( (יומא עב:)
וע"ד המוסר י"ל, שענין ארון הוא הרצון לקבלת התורה. "בתחילה הטיל הכתוב על משה" - שצריך להיות עובד ה' רק ביצר הטוב, ואח"כ ביצר הרע. וז"ש: "ואח"כ הטילו על הציבור", היינו, שבני עירו שענינם האברים והרצונות שבגוף נכנעים ועושים מלאכתו של היצ"ט. וז"ע "בשני יצריך".