תוכן

מוצש"ק וארא תשל"ב

א) ועץ הדעת טוב ורע (ב,ט)
איתא בזוה"ק: עץ הדעת טוב ורע. זכו - טוב, לא זכו – רע. ומפרש בהסולם: אם הוא זוכה, אזי מדת הדין שהיא הבחי"ד הבלתי ממותקת גנוזה, ומדת הרחמים מגולה, היינו המלכות הממותקת במדת הרחמים מגולה. ואם לא זכה, הוא להפך. (עיין הקסה"ז קכב-קכג)
ויש להבין ענין גילוי וגניזה מהו.
הנה ידוע, שהאדם מורכב ממעלות ומדות טובות, וכמו כן ממדות רעות, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", היינו, תמיד נמצא אצל האדם חסרון שיש לו עוד מה לתקן, אחרת אין לו עוד מה לעשות בעולם.
למשל, כששני אנשים מתחברים זה עם זה ויש ביניהם ידידות, ופתאום שמע חבר אחד שהשני עשה לו רע, תיכף הוא מתרחק ממנו ואינו יכול להסתכל בפניו ואינו יכול לעמוד בד' אמותיו של חברו. ולבסוף נתפיסו. באו חז"ל ואמרו: אל תרצה את חברך בשעת כעסו. נשאלת השאלה, מדוע? אלא, בשעת כעסו מגולה לאדם החסרון של חברו, וממילא הוא לא יכול לסלוח לו, משום שהחסרון של חברו מגולה, והמידות טובות של חברו, שבשביל מדותיו הטובות בחר בו להיות לו לחבר - עכשיו זהו מכוסה, ורק החסרון של חברו מגולה, ואיך הוא יכול לדבר עם מישהו שיש לו רע. אבל אח"כ שעבר כמה זמן, שנשכח ממנו הרע שעשה לו חברו, אז יש בכוחו לחזור ולגלות לו את המדות טובות של חברו ולגנוז את המדות רעות של חברו, ז"א, לתת חיות ונשמה במדות טובות של חברו, וממילא המדות רעות של חברו, בזמן שלא נותנים להם כח וחיות, הם נדעכים ונגנזים. כי כשמדברים מאיזה דברים, הדיבור נותן כח וחיות לדבר שעוסקים בו, לכן כשהכעס נשכח, היינו שנאבד לו החיות מזה שהרגיש את הצער שחברו עשה לו, יכולים להתחיל לדבר מהתענוג שקבל מהמדות טובות של חברו.
והציור הזה יותר מורגש בין איש לאשתו. לפעמים הם מתקוטטים עד שהם רוצים להפרד זה מזו. ואח"כ נעשה שלום ביניהם. נשאלת השאלה, מה עם הדברים רעים שנעשו ביניהם בזמן שהיו מריבים זה עם זו, האם הגורמים האלו שהיו מביאים ריב כבר עברו מהעולם? אלא, מוכרחים לומר שהם גנזו את הסיבות, היינו המדות רעות שהיה כל אחד ואחד רואה בהשני, ועכשיו בזמן השלום כל אחד ואחד זוכר רק המדות טובות שיש ביניהם, שבשביל המעלות שיש להם נעשה השידוך. וגם אז, אם בא מישהו מהמשפחה ומתחיל לדבר עם האיש או האשה ומראה את המדות רעות של השני, ונותן כח וחיות בהדברים שאצלם נמצאים בגניזו, והוא מגלה אותם, אז יש בכחו של אדם לעשות פירוד ביניהם.
וכמו כן בין אדם לחברו, כשבא אדם שלישי ומתחיל להראות למי מהחברים את הגרעונות של חברו, ונותן כח וחיות ע"י דיבורו, בהדברים שאצלם הם בגניזו - האדם השלישי גורם פירוד ביניהם.
ואפשר שזהו הטעם של לשון הרע שאסור לדבר, הגם שזה אמת. משום, שמגלה את הדברים שהיו מקודם בגניזו, והוא עושה עכשיו להפך - את המעלות טובות הוא גונז ומגלה את הגרעונות של חברו, לכן הוא גורם פירוד ושנאה ביניהם. והגם שכל מה שהוא מדבר הוא אמת. והטעם כנ"ל, שהכל תלוי במה שהוא מגולה ומה שהוא מכוסה.
וזהו ג"כ בין אדם למקום. כי בזמן שהרע של האדם מכוסה והאדם מחזיק את עצמו לבעל מעלה, אז הוא מרגיש שהוא מוכשר לעסוק בתורה ומצוות, כי הוא מוכשר לעלות בדרגה. משא"כ להפך, שהמעלות שלו הם מכוסות ורק הגרעונות שלו מגולים, הוא לא יכול לעסוק בתו"מ, כי מרגיש את עצמו שהוא לא מוכשר לשום דבר, לכן לכל הפחות שהוא יהנה מעוה"ז כמו בהמה, כי להיות אדם הוא לא מסוגל.
ועל זה אמר אאמו"ר ז"ל: כי מדרך העולם, בזמן שהאדם עוסק בתורה ומצוות הוא מרגיש את שפלותו, ובזמן שעוסק בדברים גשמיים אז הוא לא מרגיש שום שפלות. והדבר צריך להיות להפך, בזמן שעוסק בדברים גשמיים אז ירגיש את שפלותו וממילא יעשה הכל בלי חיות, ובזמן שעוסק בתו"מ יחזיק את עצמו לשלם. וזהו אותו ענין כנ"ל.